"באתר דאיתדביק בר נש בהאי עלמא – הכא איתדביק בעלמא דאתי"

מתוך שיחת התעוררות והתחזקות מפי הרב החסיד רבי יעקב מאיר שכטער שליט"א

בכינוס ארצי של צעירי חסידי ברסלב – חוה"מ פסח תשנ"ג בבני ברק

איתא בזוה"ק "באתר דאיתדביק בר נש בהאי עלמא – הכא איתדביק בעלמא דאתי" – פירוש, שכל רגע שהאדם מדבק מחשבתו בתורה הקדושה ובבורא עולם, וכל רגע של געגועים אליו ית', וכל שאר רצון דקדושה שיש לאדם, זה כל חייו לנצח, מזה נעשה חיות נצחית, וכמו"כ נעשה מזה השראת השכינה, כמש"כ "אהיה אשר אהיה", היינו כמו שהאדם שב אליו ית', כך גם חוזר כביכול השי"ת ומתראה אליו, – – –

כתיב "פנים אל פנים דיבר ה' אל משה" – פי' הבעש"ט – שבאותם פנים שהביט משרע"ה כביכול אליו ית', בהאי אנפין נתראה אליו הקב"ה, – – – נתאר לעצמנו באיזה פנים היה פונה הוא לקב"ה! אם באופן שכזה היה חוזר הקב"ה להביט אליו, בהארת פנים שכזה. "ופנים אל פנים דיבר ה' אל משה כאשר ידבר איש אל רעהו"!!! ואכן זוהי העבודה של "באתר דאתדביק ב"נ בהאי עלמא הכא איתדביק בעלמא דאתי".

הרבה מובא בספה"ק ובפרט בספרי רבנו, מעניין הרצון וההשתוקקות אליו ית', שזה כל האדם. ומובא בשם הבעש"ט, שכשהאדם אינו חושב ממנו ית', ונמנע מלהשתוקק אליו, זה נקרא חורבן. וע"ז אחז"ל "אין נכנסין לחורבה" וכמו שרואים מרבנו, שמפרש את כל קפי' ק"ז שבתהלים על עניין מיצרי הנפש. וזהו פירוש הפסוק שם "עיר מושב לא מצאו" – היינו כאשר רחוקה הנפש מאביה שבשמים, זה ממש בחי' חורבן. ולאידך גיסא רואים שם, אשר בשובה אליו ית', נאמר "ויכוננו עיר מושב", שכאשר הנשמה נמצאת עם השי"ת, עם התורה ועם הצדיקים, זהו הנקרא עיר מושב. כי זהו נצחיות זה חיים, ולהיפך, כאשר מתרחק האדם ומתנתק ממנו ית' ח"ו הרי זה בחי' מיתה וחורבן.

וזהו הפי' "שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני ה' אלוקיך", שצריך להיראות לפניו ית' בפנים חדשות ובהארת פנים, והעיקר ע"י רצון חדש, ובפרט ברגל הפסח. שזהו הזמן שמתחילים לצאת ממ"ט שערי הטומאה, כמובא שלא היה די כח ב"ויצעקו" הנאמר בהיותם במצרים, אלא כדי שיזכו לצאת ממצרים. אבל בשביל שיוכלו לקבל את התורה היו צריכים ל"ספירת העומר" שכל עניינו היא ההוספה ברצונות דקדושה, וזה הרצון מקום לו הן בתורה והן בתפילה ע"י לקוטי תפילות, לקוטי מוהר"ן ולקוטי הלכות ולשפוך את לבו בשיחה בינו לבין קונו בהתבודדות. ולהתחנן לפניו: "רבש"ע! עזור לי שכל תשוקתי תהיה אך ורק אליך, ולא ארצה שום דבר כי אם אותך!". וכמו שבאוזני שמעתי כיצד החסיד ר' יונה לעבל זצ"ל, היה משתפך בתפילה לפני קונו: "רבש"ע! עזור לי שלא אאהוב שום דבר בעוה"ז כי אם אותך, ושלא אירא משום בריה כי אם ממך לבד!" זה הפי' לדבר עם הקב"ה פנים בפנים.

* * *

לשנות את רצונו, להתנער מכל הרצונות השקריים, מכל הרצונות הרעים. ע"י פנייה אליו ית': "מה יהיה עם התכלית? בשביל זה באתי להאי עלמא שפלה?" את זה צריך לחשוב, מזה צריך לדאוג להתנתק מהבלי עוה"ז. וזה צריך לדבר לקב"ה. ובגמר ההתבודדות צריך לצאת עם רצונות חדשים, הנהגות חדשות ומעשים חדשים, לחדש ולרענן עצמו [זאך אפ פרישן!]. הזמן של ההתבודדות, צריך להיות החיות של היום, הנעימות של היום. זה מנער אותי מכל השטויות של כל היום, ומונע בעדי מלחזור עליהם, וזה ההתחדשות כשזוכים לה היא ממש זיו השכינה.

איתא "מהספדו של אדם ניכר אם הוא בן עוה"ב". שמעתי מפרשים, מהספדו של אדם, היינו בתוך תוכו של כל אדם ישנו הספד, כי כל אחד מתאנח על חסרונו, ויש שמבטאים הספדם בפה, ויש אשר מותירים דאגתם בלבם, הצד השוה שבכולם, שכל אחד מתמרמר ובוכה בקרבו, אך בכ"ז שונה הוא מהות יגונם, כי יש שצר לו שאין לו כבוד כראוי, שאין מכבדים אותו דיו, – – – הרי ילוד אשה הוא שסופו אפר. ובכל זאת בוכה על שאין מכבדים אותו כראוי.

גרוע מכך שלפעמים מתאנח האדם על איזו תאווה מגונה, אשר עדיין לא השיגה ידו. חסר לו עדיין גיהנום, עדיין לא השיג את הגיהנום בשלמותו, והוא ממש בוכה על כך. עוד ישנו אחד אשר הספדו הוא פשוט צרות עין שיש לו על חברו. אין בידו להשלים עם הצלחת חברו, וכך מבלה הוא את ימיו בקנאה על חברו, בדמותו כי להלה יש יותר כבוד, יותר ממון. זה מה שבראש מעייניו. לשם כך נותן הוא את כל מוחו, את קודש הקדשים והכל בשביל איזה מידה רעה, – – – מובא בדברי רבנו שע' מידות רעות הם כנגד ע' פנים של תורה. פנים של תורה הוא מוח עליון, שמאיר על האדם קרן אור של תורה, וכאן בא לו איזה רע עין, איזה מידה רעה, גאווה או תאווה, ומסתיר ממנו אור שכזה, ועוד בוכה הוא על שעדיין לא השיג את אלו התאוות, זה היגון והאנחה שלו.

אבל מאידך יש שיגונם הוא עניין אחר לגמרי. שנשבר לבם בקרבם "אהה! אוי ואבוי! [געוואלד און געשריגן!] עד מתי אסתובב כך בעוה"ז?! הרי לא לנצח אשאר בכאן?! הייתכן שאעבור את העוה"ז בלא שתתבהר לי כל התורה כולה?! שיהיה איזה גמ' פירש"י שלא אדענו?! למה שיהיה כך?!" זוהי בכייתו, רצונו הוא בהירות בתורה, כפיית היצר. אין ברצונו למרוד במלכות שמים! זה הספדו, הוא בוכה ומתגעגע, מתי תהיה התורה והתפילה שלו בבחי' "כמו חלב ודשן תשבע נפשי שפתי רננות יהלל פי". הוא בוכה ודואג מה ייעשה בו כאשר ישוב לכור מחצבתו, אשר שם הוא נצח נצחים. וכמסופר על אחד האמוראים שבכה טרם הסתלקותו ואמר "אורחא רחיקא ואפי' זוודא קלילא לית לן".

וכל זה כלול בהתבודדות, שמטרתו יהיה לשנות את רצונו, להתנער מכל הרצונות השקריים, מכל הרצונות הרעים. ע"י שיפנה אליו יתברך. "מה יהיה עם התכלית? בשביל זה באתי להאי עלמא שפלה?" את זה צריך לחשוב, מזה צריך לדאוג להתנתק מהבלי עוה"ז. וזה צריך לדבר לקב"ה. ובגמר ההתבודדות צריך לצאת עם רצונות חדשים, הנהגות חדשות ומעשים חדשים, לחדש ולרענן עצמו [זאך אפ פרישן!]. הזמן של ההתבודדות, צריך להיות החיות של היום, הנעימות של היום. זה מנער אותי מכל השטויות של כל היום, ומונע בעדי מלחזור עליהם, וזה ההתחדשות כשזוכים לה הוא ממש זיו השכינה.

וזהו הפי' "מהספדו של אדם ניכר אם הוא בן עוה"ב", שהאדם יכול להכיר בעצמו אם בן עוה"ב הוא או לאו, דהיינו כשיתבונן בעצמו מהו הספדו, ועל מה בכייתו ושברון ליבו, אם על רצונותיו הטובים או להיפך חלילה והם סימני מילתא.

ובעניין זה רואים כיצד מחזק רבנו ואינו מייאש, חלילה, כמו שמביא רבנו בתורה י"ג את הפסוק "אריתי מורי עם בשמי" ומפרש "אריתי" לשון אורה וסלי, שהצדיק מלקט את "מורי" שהוא מרירות הנפש, שהם התאוות המרות, [די ביטערע תאוות!] הרצונות הרעות והמחשבות הרעות, שכולם מרים הם לנפש. "עם בשמי" דהיינו הרצונות הטובים. שהם ממש בשמים של ג"ע, שהם נצחיות. את שני אלו מלקט הצדיק ונוטלם, כי הרע טעון בוודאי תיקון, וגם את הטוב צריך לחזק ולהוסיף עליו. כי לטוב אין גבול.

* * *

בשבוע זה דיברנו על עניין אמונה וקדושה כדאיתא בתורה פ"ג [ח"ב]. שם מביא רבנו איך שמקושרים שניהם יחדיו ואמונה הוא הרי עד א"ס, דהיינו שע"י האמונה הפשוטה אפשר לעלות במדרגות א"ס. וכמו שמביא רבנו בתורה יח' שהצדיק עולה בכאלו מדרגות ע"י אמונתו. עד שמשיג עי"ז "עין לא ראתה אלוקים זולתך יעשה למחכה לו", שאפי' מה שלא ראו עיניהם של נביאים – "עין לא ראתה", משיג הצדיק ע"י גודל אמונתו.

ובדרך זה מדבר שם רבנו בתורה פ"ג על עניין הקדושה, שעל אף שבוודאי בפשטות כשהאדם זוכה והוא מתנהג בקדושה, ואינו מלכלך עצמו בטינופא דהאי עלמא, אזי אשרי לו ואשרי חלקו, אבל גם בעניין זה ישנם מדרגות עד אין סוף ולאין גבול. כמובא שם שאפשר להגיע לדרגת "ואז פושט גופו המצורע… בבחי' של נעליך מעל רגליך", דהיינו שעולה לדרגה כזו, עד שנשמתו אינה יכולה לסבול את המשכא דחויא. ומעניקים לו גוף קדוש מג"ע והוא ממש מחליף את גופו, כי גם בקדושה אפשר לעלות ולהתקדש בקדושה כה גבוהה עד א"ס ממש.

* * *

נוסף על כך הוא מה שהביא שם רבנו העניין של "הקובע מקום לתפילתו", שהאדם צריך לקבוע בליבו שכל עניינו הוא רק התפילה. מכיון שכל עניינו הוא רק הרבש"ע, אינו יודע שום דבר, אין בכוחו לעשות שום דבר, זה מה שיש לו. רק תפילה, זה כל רכושו זהו המקום שלו, חוץ מזה אין לו שום דבר בעולם רק תפילה – הקובע מקום לתפילתו, ואז כשיש לו קביעות זו זה ממש המשיח שלו בבחי' שלו, כאן מתחילה הגאולה שלו, כי כמו שרבנו מביא שם לעניין צדיק הדור, שע"י כל התיקונים הנ"ל הוא כלול מהאבות ומשיח, כך גם לכל אדם ואדם.

וכן מצינו אצל רבנו הקדוש, כמובא שקראו לו קדוש – פעם לא היו מכנים אדם בתארים שלא היה ראוי להם, ובזמן התנאים הרי היו הם כולם קודש קודשים, ואם בכל זאת עיטרוהו בתואר "קדוש", משמע שמופלא היה גם בדורו – שהיה לו קדושת יעקב אבינו. ולכן באמת מובא, שגם לאחר פטירתו היה ממשיך לבוא לביתו בכל שבת קודש, כאשר לבוש הוא בבגדי חמודות של ש"ק, כדי לקדש על היין. וכותב החיד"א, שבגין היותו כך קדוש, נקרא ממש חי, והיה אפשר לצאת על ידו חובת קידוש, והיינו טעמא שקברי צדיקים אינם מטמאים.

* * *

וכמו שמובא בזוה"ק על זה הפסוק עצמו "את פני ה' אלוקיך": "מאן פני ה' דא ר' שמעון". פירוש ההארה של הקב"ה זה ר' שמעון. כי הוא קשור עם הקב"ה בחד קטירא, כמו שאמר קודם הסתלקותו "אני לדודי ועלי תשוקתו" כל ימי התנא קשור הוא עם הקב"ה בחד קטירא, ממש בקשר אחד. ולכן "עלי תשוקתו" כי הקב"ה חוזר ומתראה אליו פנים בפנים, וזה לאחר הסתלקותו. ואפי' בחיי חיותו כשרצו תלמידיו להרגיש איזו הארה שתהיה בלא הסתרה היו באים אליו. כי שם היה "פני ה' אלוקיך" ממש.

עכ"פ נחזור לעניין "שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני ה' אלוקיך" הכוונה לפנים של הצדיק, הדבוק עם הקב"ה בחד קטירא. אשר אצלו מקבלים אורות, אצלו נוטלים חיות ועל ידו זוכים ליהנות מזיו השכינה. וכאן צוותה לנו התורה "בוא לצדיק! וקח מזיו פניו הקדושים!", וכמו שמובא בזוה"ק על זה הפסוק עצמו "את פני ה' אלוקיך": "מאן פני ה' דא ר' שמעון". פירוש ההארה של הקב"ה זה ר' שמעון. כי הוא קשור עם הקב"ה בחד קטירא, כמו שאמר קודם הסתלקותו "אני לדודי ועלי תשוקתו" כל ימי התנא קשור הוא עם הקב"ה בחד קטירא, ממש בקשר אחד. ולכן "עלי תשוקתו" כי הקב"ה חוזר ומתראה אליו פנים בפנים, וזה לאחר הסתלקותו. ואפי' בחיי חיותו כשרצו תלמידיו להרגיש איזה הארה שתהיה בלא הסתרה היו באים אליו. כי שם היה "פני ה' אלוקיך" ממש.

* * *

איתא במשלי "אוצר נחמד ושמן בנוה חכם, וכסיל אדם יבלענו" מובא באותיות דר"ע "נוה חכם" – זה אהלו של משה  – – – מי לנו השגה כמשה רבנו, עליו מובא בזוה"ק כי זכה למדרגת "של נעליך מעל רגליך" וזה עוד היה קודם קבלת התורה. ומובא שם עוד, שהמלאכים נשתוממו, האיך נמסרו לילוד אשה, מפתחות כה רבים של גנזיא דמלכא, עכ"ז היה לו כאן בעוה"ז ואהל שבו מסר לישראל את כל התורה שבע"פ, כשאחז"ל "כיצד סדר משנה", שכל זה היה באוהלו של משה. ושם גם לימדם תורה שבכתב, ועל אף שנתינתה הייתה בהר סיני, עכ"ז מסירתה ממש לישראל, היה באוהלו של משה. וכ"ש תורה שבע"פ, "סדר משנה", וכן סתרי תורה לראויים לכך. זה היה השמן שבנוה חכם, זיו השכינה שהיה שם.

"ומשה יקח את האהל ונטה מחוץ למחנה… והיה כל מבקש ה' וגו'" שואל רבנו בחיי: היה לו לכתוב – והיה כל מבקש משה. אלא מכאן שנקרא משה בשם המיוחד, שהדבוק בדבר נקרא ע"ש הנדבק. ואשר על כן, ההולך אל משה כהולך אל ה'. ושם שומע הוא אמונה, ומקבל חיות, וזיו השכינה. כך הולכים אל ה'.

וזה הפי' "וכסיל אדם יבלענו" – זה יהושע, שכנגד משה נחשב כסיל, אבל בוודאי היה לו שכל רב, וכמדויק בפסוק עצמו "וכסיל – אדם" שאחר מלאותו מתורת רבו, נחשב אדם, [כדאיתא גבי ישמעאל "פרא-אדם" שמתחילה נקרא פרא, ומובא שחזר בתשובה ולכך חזרו לכנותו "אדם"]. וזה מה שעשה יהושע. שבלע ממש את כל התורה, ואת כל זיו השכינה ירש ממשה רבו. וזה מה שמגלה לנו הכתוב, שאפשר ממש לרשת את תורת הרב.

* * *

ב"תפארת שלמה" מובא עה"פ בתהלים. "אל תירא כי יעשיר איש כי ירבה כבוד ביתו כי לא במותו יקח הכל לא ירד אחריו כבודו" שפירושו על העושר הרוחני, כי כמו שבגשמיות ישנו רווח רגיל וישנה עשירות, שלפעמים מרוויח האדם ביום אחד, מה שרגיל להרוויח במשך שנה, כן ברוחניות – כי זה בוודאי שאשרי הממלא ימיו ושניו בתורה, בתפילה, ובמחשבות קדושות, ואפי' לדבריו הגשמיים. מכוון שיהיה מרכבה לקדושה. ע"י שמברך עליהם ברכות ראשונות ואחרונות, וכן סתם שאר מצוות בגוף ובממון וכד', אשרי חלקו – בכל זאת יש לפעמים ובסיוע מלעילא מתעורר האדם, ומתעשר ביום אחד, בכאלו מיני הארות. שהם עולים כמניין שנה שלימה. וכמו שמפרש רבנו על שאילת האמורא: "במה הארכת ימים", דהיינו האיך הארכת את הימים שהרי אין הכוונה על ימים ארוכים כפשוטו, שהלא מצינו גויים שהאריכו ימים, שמונים ותשעים שנה, אלא הפי' שראה האמורא את ערכו וגודל השגותיו. ושאלו – במה הארכת ימים דהיינו האיך הארכת את הימים? האיך היה לך כזה השראת השכינה? – – – הצדיקים האלו זכו למין אור כזה, כמו שמובא על צדיקים שהיו להם נשמות מאצילות, כמו דוד המלך ושמואל הנביא, שלמדו בלילה אחד מה שתלמיד ותיק אינו לומד במאה שנה, זה היה אצלם דבר פשוט, כזו הארה, ללמוד כ"כ הרבה, וע"ז שאלו שם "במה הארכת ימים".

וזה הפי' "אל תירא כי יעשיר איש כי ירבה כבוד ביתו כי לא במותו יקח הכל לא ירד אחריו כבודו" – כי כשרואים איך שהצדיק מאריך וממלא כך ימיו, וא"כ יש מקום לירא ולפחד שמא "במותו יקח הכל", כמובא בתלמידי ר' שמעון. כשראו את גדולת רבם, היו בוכים. ומה הייתה בכייתם – "האיך תטוש אותנו לבסוף, ואותנו תשאיר לאנחות מבלי לזכות לכל אלו הגדולות"? וזה מה שניחמתם "לא ירד אחריו כבודו", כמובא שכבוד הוא עניין הנשמה. כמובא בנדרים "למוד מאהבה וסוף הכבוד לבא" וראיתי מקשים, היתכן שאדם כזה, שזוכה לדרגה כה גבוהה של לימוד מאהבה, ובכל זאת חפץ הוא בכבוד, היש לך דבר גדול מלימוד מאהבה, ומה צורך לו בכבוד, הרי גדולה ממנו יש לו, הדביקות בחכמת הבורא מתוך אהבה אליו ית'. אלא הפי', שכבוד, הכוונה לנשמה. כפי' המפרשים בפסוק "למען יזמרך כבוד וגו'" "עורה כבודי וגו'". וזה הפי' למוד מאהבה ולבסוף תזכה לקבל את עצם הנשמה. כי כידוע נשמתו של אדם, אינה מתלבשת לגמרי באדם, וכל מה שיש לו ממנה הוא רק איזה התנוצצות מאורה, כי הנשמה גבוהה היא מאד, למעלה מהמקום למעלה מהזמן. ולנו יש רק קרן אור ממנה. וע"י שלומדים ומתפללים, מוסיפים עוד ועוד אור, עד שזוכים להתמלא בכבוד ה' שהוא זיו השכינה, וזה הפי' – וסוף הכבוד לבא.

ונחזור לפרש את הפסוק "אל תירא כי יעשיר איש וגו'" שזאת נחמתנו, שאין לנו להתיירא, אם זה הצדיק אשר העשיר והרבה את כבודו דהיינו נשמתו, אם ילך לו ויסתלק לעולמו. "כי לא במותו יקח הכל לא ירד אחריו כבודו", כי השארת נשמתו נשארת כאן, ואותה ביכולתנו לרשת, ויכולים אנו לזכות לכל ההשארות, שהשאיר הצדיק שנסתלק אחריו. כי השאיר את נשמתו ואת ספריו והשאיר הארה כזו, שבכוחה להחיות עם רב עד סוף כל הדורות.

* * *

אשרינו מה טוב חלקנו, כמה מעלות טובות למקום עלינו, ועל אחת כמה וכמה טובה כפולה ומכופלת למקום עלינו. שזכינו והיה ה' בעזרנו. ויודעים אנו מבחירא דצדיקייא, ויש לנו ממנו ספר כה קדוש, וסיפורי מעשיות קדושות כאלו וכו', שהם מתוקים מדבש ונופת צופים, אשר הם ממש שמן אפרסמון, ריח של גן עדן, טל תחייה מג"ע ממש, ספר נפלא מאד, ספר שהוא בפשטות כלול מכל התורה כולה. הליקוטי מוהר"ן הקדוש, שאין לו עוד אח ורֵע, ולא נמצא עוד ספר דוגמתו בעולם, ועדיין לא היה בעולם צדיק שעשה ספר כזה מעולם, והינו ספר נפלא מלא וגדוש בהשגות גבוהות כאלו, אשר צמצמם באופן שאף אנו נוכל לזכות להם, ובפרט כאשר גילה לנו, מהיכן המשיך דברים אלו, ומאין אמרם. עד הנה עזרונו ויודעים אנו מליקוטי מוהר"ן וכן יודעים אנו מליקוטי תפילות ומסיפורי מעשיות. שם רואים אנו מרחוק באיזו עין הסתכל רבנו על הבריאה ובאיזה אופן השיג הוא את סודות הקבלה. וכיצד ידע את סוד הבריאה, אשר רק בחירי הצדיקים, הם היודעים אותו סוד, אשר טמיר ונעלם הוא. ומחמת זה רק צדיקים אלו, יודעים את הסוד מה שעובר על כל אחד ואחד. מה שהולכים ונעשים כל כך הרבה דברים בעולם, ובפרט עם נשמות ישראל, מה שעובר על כל אחד בקרבו, העניין של "יעלו שמים ירדו תהומות", שהוא לוהט ממש אצל כל אחד, בבחי' "כל משבריך וגליך עלי עברו" והצדיק שהוא בחי' האבות בחי' משיח, הוא יודע את סוד הבריאה ויודע כיצד לתקנה.

* * *

רבנו הקדוש, בנוסף למה שזיכנו והמשיך לנו את הליקוטי מוהר"ן הקדוש, המוחין הקדושין האלו, נתן לנו גם דיבורים כאלו, והכל – כדברי רבנו – בשביל אלו הנשמות השבורות והעשוקות אשר יש להחיותם בשבעה משיבי טעם, כאלו נשמות רחוקות, אשר רבנו דיבר בעבורם דיבורים כאלו, שבכוחם לחזק את כל הנשמות הנפולות שישנם בעולם, כולם ממש. באופנים אין קץ, שהרי כל אחד מהם, נלכד במצודה אחרת, באופן אחר, בסוג מיצר אחר, עד שמרגיש שאין בכוחו לצאת ממנו. ולכל אלו דיבר רבנו, ולכולם שייך תיקון. כולם ממש יכולים להתתקן. כדברי מוהרנ"ת שאמר: שדיבורי רבנו הם בשביל כל אחד. אפי' לבעל עבירה הגרוע שאין גרוע אחריו ממש. מוהרנ"ת ידע זאת מרבנו. ורבנו אמרו במפורש. כי ידע הוא את מעלתם של נשמות ישראל בשרשם, וגם ידע את סוד הבריאה, ולכן חוץ ממה שנתן לנו את התורות והעצות, בנוסף לזה נתן לנו הבטחה חתומה, שאדרבה כל אחד באשר הוא שם, אם יציל נפשו ע"י העצות של רבנו יזכה לתיקון. ויתהפך לו מהירידה לכזו עלייה, כזו ישועה, כזו דרגה, כזה יופי, כזה פלא שהוא ממש פלאי פלאות. שזהו כל חידוש הבריאה, שרבנו יחזירו מתכלית הירידה, להתקרב להשי"ת כראוי.

* * *

יעזור ה', שזה ה"יראה את פני ה' אלוקיך" שכולנו נתכנסנו, ובאנו יחדיו ברצון, לחדש את הרצונות הקדושים, ולהתחדש ע"י התורות הקדושות של רבנו. ולהיפרד מהסט"א, ע"י פנייה אחת לטובה, אשר מזה יהיה נעשה תקווה, שיהיה בחי' "פנים בפנים דבר ה' עמכם", ושיתקיים בנו "אור פניך ונוושעה" "יאר ה' פניו אליך" שיאיר הארת פנים עלינו, והמתקה עלינו ועל כל העולם, אמן.

באדיבות מכון מאור הנחל