כלל ופרט

כ״ז בניסן תשע״ט

ההתבודדות איננה ניתוק האדם ממציאות חייו לכלא זמני. אדרבא – היא הזמן היחיד בו כל אדם יכול לחוש ולו במעט את מציאותו האמיתית. להיזכר באלוקי ישעו, לשאת עיניים למרום, ולצפות לישועתו תמיד. (השתפכות הנפש)

מה טוב בהתייחדות עם עצמי

"וכן כל השבטים כולם הלכו בדרך הזה, כמובא."

נשים לב לדבר מעניין. ניזכר כי הנקודה לה הביא המלקט ראיות רבות מאבותינו היא ש"על ידי זה יוכל להושע בכל דבר" – התפילה היא לא הגורם לקיום שלנו, אלא היא הקיום שלנו בעצמו. הרחבנו רבות על עיקרון זה והמסקנות הרבות שיוצאות ממנו. כל דמות נוספת במהלך ההיסטוריה מוזכרת בפסקה בפני עצמה המתחילה במילה "וכן". אבל אם נתבונן בדקדוק נראה שינויים מסוימים בין כל מקרה ומקרה:

"כמו שמצינו אצל אדם הראשון", "וכן אצל נוח מובא בזוהר חדש", "וכן מצינו אצל אברהם", "וכן כל האימהות הקדושות עסקו בתפילה". שונה מזה הקטע שלפנינו, בו כתוב כי השבטים הלכו בדרך התפילה.

כעת, אם-כן, אנו נלמד שגם השבטים הלכו בדרך התפילה ("הלכו בדרך הזה"). על המושג "דרך תפילה" עמדנו בעבר, ונעמוד עוד יותר בעז"ה כעת, אבל לפני הכל נתייחס לראיה שהשבטים הלכו בדרך זו. ובכן – מהי הראיה? המלקט לא פירש. הוא רק כתב "כמובא", שפירושו שענין זה מובא בספרים. במקורות שבספר מובא שהמקור לכך הוא בפירוש רבינו בחיי לבראשית (פרשת ויגש, על הפסוק "והאנשים רועי צאן"). רבינו בחיי מבאר שם מדוע אנו מוצאים שכל האבות בחרו למקור פרנסה את עסקי הצאן. רבינו בחיי מסביר כי מקצוע זה הוא היחיד שמאפשר להיות בודד בו. ומה טוב בבדידות? רבינו בחיי מסביר שאבותינו הקדושים רצו להתרחק ממציאות כזו המונית של בני אדם, ורצו יותר להתייחד עם עצמם, והמקצוע שמאפשר זאת במדה הגדולה ביותר הוא רעיית צאן. מקצוע זה איפשר להם לעסוק במחשבות קדושות. רבינו בחיי מוסיף גם סוג של הוכחה, שהרי אנחנו רואים בעינינו שהשוק הוא מקום שהעבירות מצויות בו יותר מהכפר. אלו תוכן דברי רבינו בחיי שם. תמוה ביותר מהי הראיה משם לדרך התפילה – היכן מוזכר כאן שהם התפללו?

* * *

נחזור ונעיין בדברי רבינו בחיי. במבט ראשון אנו רואים שמציאות האדם יכולה להשתנות על ידי המיקום בה היא נמצאת. רבינו בחיי לא מדבר על היגררות אחרי הסביבה ומעשיה – גם עצם ההימצאות יכולה להרחיק את האדם מהבורא. מהו שורש אותה השפעה?

כותב הרמב"ם: "דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר ריעיו וחביריו נוהַג כמנהג אנשי מדינתו" (הלכות דעות פרק ו הלכה א). נשים לב למלים הראשונות של הרמב"ם בהם הוא מלמד אותנו את שורש ענין זה: "דרך ברייתו של אדם". אדם עתיד להימשך אחר אחרים בגלל שזו חלק מצורת בריאתו. לכן התורה לא ציוותה רק על הריחוק מאנשים רעים, אלא גם ציוותה להידבק בצדיקים, כפי שכותב הרמב"ם בהמשך אותה הלכה. האדם נברא עם שכל וכוח מדמה (איתו פועלים דמיון). הכוח המדמה הוא הכוח איתו אנחנו יכולים לתפוס מציאות. את אותה תפיסה אנחנו רגילים לבטא גם במילה "אור", כמו במשפט: "אני רואה את הדברים באור שונה". כוח תפיסה זה טבוע באדם, ואי אפשר להילחם נגדו כמה שהוא יהיה מנוגד לשכל, ואת זה יוכיחו כל הפרסומות שעובדות על עיקרון זה. אותו כוח חוזר ומשפיע עלינו – אם אנחנו תופסים שדבר מסוים הוא טוב, אז כשנעשה אותו באמת חלק מאיתנו יתקרב אל הטוב, וכן להפך חס-ושלום. כפי איך שנתפוס את המציאות, כך גם נפעל ביחס אליה.

כשאדם נמצא בסביבה של אחרים, התפיסה שממנה לא ניתן להתנתק לעולם היא, "אני בתוך החברה". אנחנו שוקלים את המציאות ביחס לחברה בה אנו נמצאים, ולאו דווקא משיקולים של כבוד, גאווה וכדומה. פשוט זו המציאות לרגע זה. מי שנמצא במציאות זו יושפע גם מרשעים, אף אם יהיה צדיק כירמיהו (רמב"ם פרק ה' משמונה פרקים). גם אם לא נרצה להשתלב בחברה זו, ונחלוק על כל עקרונותיה, עדיין נרגיש חלק ממנה – בעצם זה שאנחנו נמצאים בה פיסית. למה שזה ישפיע עלינו? בגלל הכוח המדמה, שתופס את המציאות ביחס אלינו. בזה נבין כיצד הכרך הגדול היה יכול להשפיע גם על אבותינו הקדושים. השבטים לא רצו להיות בסביבה של הכרך, כי הם ידעו שאפשר להימשך אחרי החטא במקום שכל מהותו ריבוי של בני אדם, ואי אפשר שאנשים לא יתחברו אחד לשני, וגם אנשים רשעים. כפי שראינו בפסוק בקהלת: ברגע שאין השפעה מציאותית, "עשה האלוקים את האדם ישר". במצב של בדידות אפשר להגיע אל אותה ישרות, ורק לחשוב בדברים נשגבים.

אם נגדיר את התפיסה שלנו בתוך החברה במילה אחת, נאמר: ריבוי. אנחנו לא תופסים את מציאותינו כעצמאית, אלא כפרט בתוך כלל.

מה באמת הניע את האבות לא להיות חלק מכלל, אלא להיות מציאות עצמאית? היה ניתן לומר שהם רצו להתרחק מהעבירות שבשוק. אמנם גם רבינו בחיי לא אומר שזה היה טעמם. את מציאות החטא שבשוק הוא רק מביא כהוכחה לדבריו הקודמים, שהשוק יכול להרחיק את האדם מה'. מהו אותו ריחוק, אם שורשו אינו החטא, אלא החטא הוא רק תוצאה מאותו ריחוק?

כפי שראינו, התפיסה העצמית שלנו בתוך חברה היא תפיסה של ריבוי: אני ביחס לאחרים. הסתכלות תמידית על היחס ביני לבין החברה. תפיסה זו מונחת ביסוד קיומו של האדם, עד שדרך ברייתו היא כך, כלשון הרמב"ם. ברגע שאני תופס את כל מציאותי כיישות שלמה המשתלבת ופועלת אצל אחרים, אפשר לפספס את הבנת היסוד בקיום שלנו. יכול אדם להרגיש את מציאותו השלמה, ומתוך כך לומר "כוחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה" (דברים ח). מה רע לומר זאת? סוף-סוף אני זה שכבשתי את הארץ (שבעקבותיו מזהירה התורה לא לומר כן)? ממשיכה התורה: "וזכרת את ה' אלוקיך כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל". מדייק הר"ן (דרשות, דרשה י'): אמת שאתה זה שעשית את כל מעשי הגבורה, וגם היה לך כוח לעשות אותם, אבל מהיכן נבע אותו כוח? רק מה' אלוקיך. צריך לזכור שהוא "הנותן לך כוח" – בסופו של דבר בודאי מתבצעת כאן נתינה, והנתינה הזאת היא לכל אחד ואחד ("לך"), ואם כן – אי אפשר להכחיש שהמציאות היא שאנחנו פעלנו, אבל הכוח ניתן לנו מאת ה'. אין שום הסתכלות על עצמי כעצמי. מי שיודע זאת בידיעה גמורה, אי אפשר שלא יחוש בכל שניה בחייו, ש"הא-ל ישועתנו סלה".

סכנה גדולה אם כן, לבוא ולהסתכל על מציאותנו כשלמה. בהרף עין יכולים לטעות ולתלות את השלמות בנו: להפוך למציאות עצמאית לכשעצמה. אולי בכך יש לבאר את סכנת החברה. אמנם, המעלה העליונה אליה יש לשאוף, היא שלעולם טעות זו לא תעלה על לב, ובכל מצב הזיכרון בחסדי ה' יהיה תקוע כיתד בלב האדם, אף בתוך הציבור. וכך פייט ר' אברהם אבן עזרא ("אגדלך"): "בְּעָמְדִי תּוֹךְ קְהָלְךָ צוּר לְרוֹמֵם, לְךָ אֶכְרַע וְאֶכּוֹף רֹאשׁ וְקוֹמָה". גם בשעה שאני בתוך קהלך, גם שם לא אבדה ההכנעה ותפיסת התלות המוחלטת באלוקי ישעי.

יסוד זה הוא היסוד שעומד מאחורי "דרך תפילה". תפילה יכולה לכלול את כל מעשינו ליסוד אחד: לא משנה מה נעשה, תמיד הכל לכל הוא אך רק ישועת ה', שישועה היא מלשון "יש". תוכנו של המושג "דרך תפילה" עליו עמדנו בעבר הוא, שאפשר ללכת על-ידי התפילה, כביכול, בכל מציאות החיים. דרך היא גם מילה נרדפת לצורה. צורת החיים היא תמיד באותה תחושה של התפילה – דבקים באלוקי ישענו, וזאת הגדרתה של התפילה (מלבי"ם תהלים קב).

אף על פי שראינו שאבותינו נטו להתרחק מהיישוב בדרך קבע, לא זו הדרך בקביעות לבני האדם. רק צדיקים גדולים יכולים ללכת בדרך, כמו שאומר הרמב"ם (שמונה פרקים, פרק ה). אמנם, כל אדם שייך להתבוננות זו לפרק זמן קבוע בכל יום לשעה לפחות. ההתבודדות איננה ניתוק האדם ממציאות חייו לכלא זמני. אדרבא – היא הזמן היחיד בו כל אדם יכול לחוש ולו במעט את מציאותו האמיתית. להיזכר באלוקי ישעו, לשאת עיניים למרום, ולצפות לישועתו תמיד.

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support