לֹא הָיוּ יָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל כַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב וּכְיוֹם הַכִּפּוּרִים, שֶׁבָּהֶן בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת בִּכְלֵי לָבָן שְׁאוּלִין, שֶׁלֹּא לְבַיֵּשׁ אֶת מִי שֶׁאֵין לוֹ.

יום חמשה עשר באב הוא יום טוב גדול מאד, חז״ל הקישו אותו ליום הכיפורים, מה פשר הדבר המופלא הזה? מה יש ביום הזה, שכה הורם וכה רומם – שהוא כיום הכיפורים?! מה הפשט?

ננסה ללכת בעקבות חכמתם של רבותינו ולדלות פנינים למען נוכל לנשום את מיוחדותו של יום גדול כזה.

הרחמים של הקדוש ברוך הוא אינם נתפסים בשכלנו המוגבל. אין סוף לחמלתו של בורא הנשמות. יום הכיפורים הוא הד לרחמים הללו. השם יתברך מעניק סליחה בלתי מוגבלת לשבים לפניו, עיצומו של יום מכפר, המשתתף בקדושתו של יום – זוכה לניקוי מוחלט מכל רבב ללא שיור. היש קץ לרחמיו?

ביום ט״ו באב אירעו כמה דברים, שלפיהם מצאו חז״ל שהיום הזה מקביל בחשיבותו ליום הסליחה המפורסם, האמוראים הקדושים האירו צדדים מסוימים שהיו ביום זה, ותלו את טובו של יום בפן זה או אחר, אם נשים מבטינו לנתונים האלו, נוכל למצוא הקבלות מעניינות בינם לבין יום הכיפורים.

קודם כל, כלי הלבן השאולים שבנות ישראל לובשות, כדי שלא להתבלט ולגרום בכך צער לזולת. איזה עומק של הבנה לנפש הזולת, איזה טוב טהור הוא זה? להתלבש באופן מסוים כדי שגם השני יוכל, שלא יתבוסס בצערו, זו רגישות ממדרגה ראשונה.

העומק הנוסף והסמלי הוא, שנשמות ישראל מתלבשות גם הן, בלבוש הלבן המרהיב, הנקי והצח – חסר הצבע והיומרה, ביום הקדוש הזה, כדי שהתובנה תיחקק במהותן של הנשמות בשיא האמת הפנימית שבהן – הנשמה היהודית היא לבנה, נקיה, אין בה רוע אמיתי, אנו טובים בעצם.

חידוד המידע הזה, יגרום לנו להיות טובים באמת. כשאנו פותחים מסע-ימים שתחילתו בט״ו באב, וסיומו במוצאי שמחת תורה, אשר המאפיין המשותף לכל הימים הללו הוא העמדה הנכנעת שלנו מול בורא עולם, והבנתנו את מקומנו בבריאה, כמכריעים בגילוי מלכותו של מלך מלכי המלכים שמבקש את מלכותו בימים אלו – או אז אנו חייבים להבין את יפעתה של נשמה יהודית קדושה, לדעת שהנשמה היא חלק אלוק ממעל, ככל שתזדהם ותטונף, עדיין האפשרות לשינוי מהותי מצוי סביבה, ברגעי-דממה עמוקי בינה, יכולה הנשמה היהודית ליצור את ההתחברות המחודשת למקור שורשה.

היא לא תהיה אז לבד. בהחלטה הנכונה לשנות כיוון, מקור הרחמים הרבים נפתח כדי להגן על הנשמה הקדושה במעופה בשמי המציאות, בעל הרחמים בכבודו ובעצמו ממשיך שפע קודש של אור ודעת על נשמה הנמשכת אליו.

מהמקום הלא-נודע, נמשכים לבושי קודש רוחניים, נקיים וזכים, להעלות נפשות משאול תחתיות. אלו כלי הלבן השאולים – כדי שלא לבייש, לא להצר, לא להפיל – את מי שאין לו, את מי שאינו זכאי, את מי שמרוחק בעונותיו, כי אף יהודי לא יישאר מאחור, כולם אהובים כולם ברורים.

והיה אם כך נסתכל על עצמנו, נצליח להשיל מעלינו במהירות את הלבושים הצואים המכערים את דמותנו הרוחנית ונמירם באלו הלבנים, ב'קיטל' של יום הכיפורים והטלית שעליו, צחים, זכים, כמלאכי השרת נהיה נדמים אז, אך הכול מתחיל מעכשיו, מט״ו באב, יום המסוגל להתקרב מחדש לבורא עולם.

אחד הדברים שאירעו בט״ו באב, הוא שהותרו שבטים לבוא זה בזה, כלומר, הוסרו המחיצות המבדילות שבין איש לרעהו. כי מה הן מחיצות בין אנשים? הרי זו כהוראה – זה טוב מזה, זה אינו יכול להתערב עם זה… וייתכן שסיבה מוצדקת גורמת למהלך הזה, אך בסיסו אינו טוב. גם אם הוא נצרך, הוא מצער וכואב, ובביטולו – נהיה יום טוב לישראל כיום הכיפורים.

אם נשריש בעצמנו, בילדנו, בסביבתנו ובכל תחום השפעתנו, את הידיעה הזאת, שכולם שוים לפני השם, אין עדיפות לאחד על השני… וגם ננהג כך בשיחנו ושיגנו עם הבריות, גם נשמתנו תוכר במקום הלא-נודע לי, כנקיה וזכה ולבושת פאר, גם בסחבות הלבנות הפשוטות, שגם אותן בעצם, השאלנו מאיזה גמ״ח, כלום לא משלנו.

כל כשרון שחבוי בנו, כל תכונת נפש נאצלת – כולם מתת אלוקים ברוב חסדו וטובו, הכל שאול, אין משהו ששייך לנו, וכיון שכך, מותר לנו לגלות קצת יותר ענוה וצניעות, בגישתנו לזולת. וככל שזה מפתיע, האמת היא שזה ישפיע גם על עצמנו – לבושים בנועם הפשטות של נשמות שחולות בכרמים.

בלב מלא עתירה לסלחן לשבטי ישורון, אנו מקבלים באהבה גמורה את יום הכיפור המקדים הזה… נתחיל במסע חיפוש עצמי, בכל מחוזות נפשנו, נבקר בפינות הלא מוארות, ולשם נכוון את אור ה׳ המאיר לארץ ולדרים עליה ברחמים.