בפעם הקודמת ראינו את גדר מעשה התפילה: מה אנחנו אמורים לעשות, ומהי תפילה אמיתית שנענית. ראינו כי רק תפילה שהיא לפחות בצורת קריאה יכולה להיענות (כל תפילה בצורה פחותה אחרת יכולה להיענות מצד רחמים, והישועה איננה תמיד מובטחת. "אין תפילה החוזרת ריקם" נאמר על תפילה, וכל תפילה שאינה בצורה של קריאה אינה באמת תפילה. להבנת הדברים ניתן להסתכל במאמר הקודם ("הקול מעורר הכוונה") ובמאמר "תפילה לא-ל – חיי!".)

* * *

"מחוק [מדרך] הטוב הוא להטיב, וזה הוא מה שרצה הוא יתברך שמו – לברוא נבראים כדי שיוכל להטיב להם, כי אם אין מקבל הטוב, אין הטבה" (דעת תבונות, אות יח). בחיים לא נוכל לשאול סיבות לבריאת העולם, כי בשכל אנושי אי אפשר להבין סיבה אצל הקב"ה. אמנם אנחנו יכולים להשיג במידה מסוימת מה התכלית של העולם – לאן הקב"ה רוצה להוביל את העולם, מה המטרה אליה אנחנו אמורים להגיע כדי למלא את רצונו בבריאת העולם. בודאי שהקב"ה לא מוכרח לעשות שום דבר, והוא יכול להיטיב גם בלי לברוא נבראים. איך? זה לא משנה לנו בכלל. ההפכים אצל הקב"ה הם אחד, ולכן רבי נחמן אמר: "אני מאמיןבאמונה שהשם יתברך יכול לעשות מהמשולש מרובע". כלומר, הקב"ה יכול לעשות משולש עם 360 מעלות, או מרובע עם 180 מעלות. דברים שנתפסים אצלנו כהפכים אפשריים אצל הקב"ה. כל מי שחושב אחרת רק מגביל את הקב"ה, ואם הוא גובר על כללי הפיסיקה והטבע בנסים גלויים שהתגלו, הוא יכול גם לגבור על כללי ההיגיון. אסור לומר שהקב"ה היה צריך אותנו בשביל מטרתו. הוא רצה נבראים מסיבה שלא נדע, אבל נדע דרך התורה מהי המטרה והתכלית של הבריאה: שהקב"ה יתגלה כמיטיב. הוא רצה שיהיה גילוי לנבראים. אם הוא היה רוצה סתם גילוי, הוא לא היה צריך נבראים, כמו שאמרנו. רק בגלל שהוא רצה גילוי לנבראים, הוא ברא נבראים. הוא רצה שיהיו אנשים שיהיו "מקבלי הטבה", ולכן "אם אין מקבל הטוב אין הטבה". לכן אנו מוצאים רבות בתהילים שדוד המלך מבקש לצאת מהצרה בכך שאם הקב"ה יוציא אותו מהצרה, הוא יודה לו על כך. לפעמים גם באות בקשות שכל נימוקם הוא "למען חסדך" ("והושיעני למען חסדך" (תהלים ו), "ופדנו למען חסדך" (תהלים מד)). החידוש הגדול ביותר בכך הוא שזה עצמו נימוק. מאחר וכוונת הקב"ה בבריאה היתה לגלות את טובו, ושהוא יתגלה כמקור כל הטוב, ממילא לבקשה של חסד במצב שכמעט נראה אבוד, יש שייכות לחלק מהתכלית של הקב"ה בעולם – גילויו כמיטיב. גילוי זה נמצא בעצם התפיסה שהקב"ה הוא מקור כל הטוב שמקיים אותנו. רצון ה' הוא שדבר זה יתגלה במציאות, ולכן גם אמונה שהקב"ה יכול להיטיב לא מספיקה לעניין זה. צריך שבאמת נתפוס מתוך עצמנו כמה שהקב"ה מיטיב, מקיים אחרים מטובו.

איפה נמצאת נקודת הגילוי הזה? חז"ל אומרים (ילקוט שמעוני, שמואל-א סי' פו): "שלא כמידת הקב"ה מדת בשר ודם, מדת בשר ודם – רואה אדם עומד יפה ועשיר הוא, מעמידו ומסייעו, וכשהוא רואה לאדם שהוא נופל, שוב הוא מפילו, אבל הקב"ה אינו כן, אם הוא רואה אדם שמתגאה, הוא מפילו, שנאמר: "כי יום לה' צבאות על כל גאה ורם", ואומר: "גאות אדם תשפילנו". ואם רואה אדם, שנפל עד שאול תחתית, הוא מעמידו, שנאמר: "מקים מעפר דל", וכן הוא אומר: "כי שחה לעפר נפשנו", מה כתיב [כתוב] אחריו? "קומה עזרתה לנו", ואומר: "אם אמרתי מטה רגלי, חסדך ה' יסעדני". חשוב להדגיש שאין כאן השוואה בין בשר ודם לקב"ה. לא צריך לחפש אחר ההבדלים אחרי שאין שום נקודת דמיון אחת – "אל מי תדמיוני ואשווה?" (ישעיהו מ). כאן אנחנו מדברים על ההנהגה של הקב"ה בעולם. פה נבחנת "מידה" שונה שיש בהנהגה של הקב"ה בעולם ביחס ל"מידה" של בשר ודם. על כל פנים, חז"ל אומרים לנו שכל מי שנמצא בשאול תחתית, הקב"ה מרים אותו. זה טבעו של גילוי ההטבה: גילוי זה יכול לחול באלה שמרגישים חיסרון. בעלי גאווה לא שייכים לגילוי זה, ולכן הם אלו שיושפלו. לכן "גאוות אדם תשפילנו" – הגאווה בעצמה משפילה את האדם. כמה שהוא יותר מושלם בעיניו, כך הוא רק הופך ליותר חסר משמעות בעולם הזה.

עומק גילוי זה נקרא ישועה. ההבדל בין ישועה ועזרה הוא, איך נתפסת קבלת הכוחות אחרי שכבר עומדים על הרגלים. בעזרה, הנעזר הוא הפועל העיקרי. נותנים לו עזרה כדי לתת את הדחיפה הסופית. בישועה, המושיע הוא הפועל העיקרי. למשל, הצלת אדם שנאבק על חייו במים נקראת ישועה, הואיל והנושע לא עשה דבר, ורק הפעולה של האחר הצילה אותו. בשני המקרים מזדקקים לאדם שני, אבל שורש ההבדל מתגלה אחרי שכבר עומדים על הרגליים. אם קיבלנו עזרה, אנחנו לא מרגישים שאנחנו עומדים רק בכוחו, הואיל ואנחנו אלה שפעלנו. אמנם אם קיבלנו ישועה, אנחנו מרגישים שכל קיום ה"יש" שלנו (יש-ישע) הוא מכוח האחר. זהו הגילוי שהקב"ה מגלה בסופו של דבר: לבסוף יתגלה ש"אין עוד מלבדו", כלומר, אין שום מציאות אחרת. הקב"ה נקרא "המקום", וכמו שאומרים חז"ל: "הוא מקומו של עולם, ואין העולם מקומו". כל הקיום נובע ממה שהקב"ה רוצה בקיומו, וממילא הוא קיים.

נסכם: נמצאנו למדים שהקדוש-ברוך-הוא רוצה להיטיב לברואיו באופן שברואיו יכירו את ההטבה שלו. הכרה זו לא תהיה רק בשכל, אלא תהיה בעצם המציאות: נכיר כי "חסדך ואמיתך תמיד יצרוני" (תהלים מ). זאת צורת ההטבה בדווקא.

על פי דרך זו נוכל לעמוד על גדרה של התפילה. חז"ל אומרים כי "הקב"ה מתאווה לתפילתם של ישראל" (ילק"ש תהלים תתעד). הבאנו כמה פעמים את הסברו של בעל 'ספר החינוך' למאמר זה (מצווה תל): "לומר, שחפצו שיעשו פעולה שיזכו בה לפניו וימשיכו עליהם מטובו, כי חפץ חסד הוא". בחלק הראשון מבאר החינוך כי הפירוש במאמר "הקב"ה מתאווה לתפילתם" הוא שה' רוצה שהבריות יעשו את עצמם ראויות לחסדו, כי הוא לא רצה להיטיב בסתם. בחלק השני הוא מסביר מדוע יש רצון לדבר זה, ותשובתו – "כי חפץ חסד הוא". הוא יתברך רוצה להיטיב, אז ממילא הוא רוצה שגם נעשה את עצמנו זכאים לחסדו. תפילה היא למעשה צורה לקבלת טוב ה'. כמו שכתבנו למעלה, ה' רוצה להיטיב באופן מסוים. בזה אולי נוכל לפרש את הלשון "הקדוש-ברוך-הוא מתאווה לתפילתם", שכן תאווה היא מלשון תחום וגבול (פירוש הרשב"ם על במדבר לד,ז). רצון ה' להיטיב כביכול נתחם בגבול מסוים; לא כל אחד יקבל את הטוב, אלא יש להקדים אליו את מעשה התפילה, שהיא צורה לקבל את הטוב.

המתפללים בנוסח אשכנז אומרים בברכת רצה שבשמונה-עשרה: "רצה ה' אלוקינו בעמך ישראל ובתפילתם". בזה אנחנו מבקשים שני דברים: שהקדוש-ברוך-הוא ירצה את עם ישראל, וירצה את תפילתם. הגר"א מדייק מכך שנאמר "בעמך ישראל" לפני ו"בתפלתם", שהסדר חייב להיות כך בדווקא. כדי שלקדוש-ברוך-הוא יהיה רצון כביכול בתפילתנו, חייב להיות לפני כן שהוא רוצה בנו. לפי דברי החינוך נבין את כוונת דבריו. הרצון הראשון חייב להיות בנבראים, שכן, רק בגלל שה' חפץ חסד אנחנו בכלל עומדים לבקש ממנו. אמנם הרצון הוא להיטיב באופן מסוים לנבראים, לכן אנחנו ממשיכים לבקש: "ובתפילתם". אנחנו מבקשים שרצונו יתגלה, אחרי שהקדמנו את מה שצריך להקדים, את אותה "פעולה שיזכו בה לפניו וימשיכו עליהם מטובו".

כעת תתבאר לנו קושיה שרבים שואלים על מושג התפילה. הרי ה' יודע מה חסר לי, ואם בכל זאת אינו מיטיב לי, סימן שזה באמת לא מגיע לי. למה שהתפילה תשנה דבר בנושא? אותה התשובה נכתבה בספרים שונים, כל אחד בניסוח שונה, ויסוד התשובה היא שהתפילה באה לשנות בנו. הקדוש-ברוך-הוא תמיד חפץ להיטיב, אבל הטבתו מתקבלת רק בכלים הראויים. התפילה היא הכלי לקבלת חסדיו.

* * *

נסכם את המאמר של היום ואת המאמר הקודם, ועם שניהם נבוא למאמר השלישי. היום למדנו כי התפילה היא הצורה לקבל את טוב ה'. בפעם הקודמת למדנו כי גדר התפילה הוא קריאה מתוך המציאות שלי. איננו מבקשים שהמציאות תושלם, אלא שאנחנו נהפוך לשלמים על ידי ישועת ה', ובכך "הא-ל ישועתנו סלה" (תהלים סח). אם נצרף את הדברים נאמר: הצורה לקבל את חסדי ה' היא כשנכיר שהם הבסיס היחידי לקיומינו. אחרי הכרה זו נהיה באמת ראויים להטבה, שכן היא תתקבל אצלנו בצורה שה' רוצה שהיא תתגלה במציאות – כהטבה לנבראים.