ראשי > מאמרים בתורת ברסלב > חינוך > כך נסתכל על ילדינו

כך נסתכל על ילדינו

ט׳ בתמוז תשע״ט

המח, משכן השכל, שהיה אמור לבחור בטוב ולמאוס ברע; שממונה להבחין מה יקר מפז ומה לעומת זאת רקוב ומגעיל; שצריך לשפוט את מה להרחיק ואת מה לקרב – משתבש לגמרי בעטיים של המעשים הרעים, ועושה עבודה הפוכה: הוא מייקר ומחבב כל דבר מאוס, ומתעב כל דבר יקר ויפה…

זה עתה הוא חזר הביתה משמחת אירוסי בנו הרביעי. הוא מנסה לשחזר את מסיבת האירוסין… הכל מסביב היה לבוש חג, כולם חייכו ואיחלו בחום. אך הוא לא יודע למה – בפנים לבו הוא חש חלול ויבש…

זֵכר ההתחייבות הכבדה להוצאות הנישואין שנטל על עצמו, רבץ על לבו. במקום שמחה – הוא חש מועקה כבדה, כמו היתה זו חלילה צרה שנחתה עליו…

הוא מתבייש לומר זאת בקול. זה ישמע משונה. אבל הוא היה שמח להפטר מכל העול הזה. הבית והילדים מהלכים עליו לפתע אימים…

* * *

סעודת הברית בעיצומה. ידידיו ומכריו וחוג בני המשפחה מנעימים בשירה ובזמרה. אך לבו ממאן להשתתף…

כן, כולם נהנים; אחרי הסעודה הם יטיילו לביתם בנחת – אבל הוא ישאר עם כל העול הזה של גידול הילדים.

זה הילד השמיני שלו בלי עין הרע, איך הוא אמור להרים את הפרוייקט הזה?! הוא מפחד מן המחשבה שמתגנבת ללבו, אך זה מה שהוא מרגיש… הוא היה רוצה להפטר מן העול הזה…

* * *

לא יאמן עד היכן מגיע העיוות המחשבתי הנורא שמותירה אחריה כל עבירה במוחו של האדם.

המח, משכן השכל, שהיה אמור לבחור בטוב ולמאוס ברע; שממונה להבחין מה יקר מפז ומה לעומת זאת רקוב ומגעיל; שצריך לשפוט את מה להרחיק ואת מה לקרב – משתבש לגמרי בעטיים של המעשים הרעים, ועושה עבודה הפוכה: הוא מייקר ומחבב כל דבר מאוס, ומתעב כל דבר יקר ויפה…

המח הופך להיות עכור, ואת מקומה של החכמה האמיתית תופסות "דעות נפסדות וחכמות נכריות", כלשונו של רבינו הקדוש. ככל שהאדם מוכשר יותר, הופכת לו חכמתו לרועץ – ביתר שאת; "חכמים המה להרע" (ירמיה ד) – הוא מעמיק לחשוב במוחו העקום היאך להרע…

אחד העיוותים השכליים הנגרמים מהעבירות, היא צורת ההסתכלות המעוותת על מהותו של כל נפש יהודית.

הצדיקים מאירים באור יקרות את האוצר המופלא הגנוז בעומק פנימיותו של כל איש מישראל, והם מגלים את הגילוי הנורא, שהשם יתברך מתפאר בהתפארות מיוחדת עם כל אחד ואחד מאתנו בלי יוצא מן הכלל, על אף כל המעשים המתועבים והמאוסים והירידות האיומות, כי כל עוד אנחנו נקראים יהודים, יש לו לקדוש ברוך הוא כבוד ופאר אפילו מאותן תנועות קטנות של רצונות להתקרב אליו.

מי יכול אם כן לשער את שוויה ומעלתה של נשמה יהודית מושלמת! אם נקודה קטנה שלה גורמת לתענוג עליון שכזה – איזו חשיבות עצומה יש כבר לנפש שלימה שמייצרת בכל יום רבבות נקודות טובות שכאלו!

הנה כי כן, איזו שמחה גדולה היתה אמורה להיות לנו כאשר אנו זוכים להוסיף ילד למשפחה, ומכל שכן כשאנו זוכים להביא בן או בת לקראת הוספת הדורות הבאים!

לוּ היינו מאמינים לצדיקים שגם אנחנו מוסיפים כבוד מופלא שכזה למלך מלכי המלכים, כי אז גם היינו אנו יודעים להעריך אל נכון את פיקדוננו היקר.

אך כאמור, הטיפשות מעוורת את עינינו; אנחנו רואים על עצמנו ועל התלויים בנו רק חושך ואפילה. לא מעלה ולא שווי, ובודאי שלא סיבה להתפארותו של מלך עליון.

הטיפשות מתעצמת לפעמים כל כך, עד שהיא גורמת לנו לוותר על כל מהותנו העצמית המכובדת כל כך – ואז גם כל תוספת של נשמה הופכת אצלנו למשא כבד. וכאשר הטפשות גוברת ביותר חלילה – גם היינו שמחים להפטר מהמשא הזה.

* * *

בבעלותו של עֶפרון החִתי היה השדה שבו נמצאת מערת המכפלה. מערה זו הינה השער לגן עדן, דרכו עולות נשמות הצדיקים כדי להתענג על ה' וליהנות מזיו השכינה.

מי יכול לשער את האור העצום של מקום קדוש ונשגב זה? – ואף על פי כן, עפרון בבערותו, חש שהמקום כה חשוך, עד שהוא רצה להפטר מכך, ומכר זאת בשמחה רבה לאברהם אבינו (זוהר חיי שרה קכח ע"א).

ללמדך, שמי שעיניו עוורות, יכול לראות ביקר מכל, אך חושך ענן וערפל.

הבה לפחות נזכור, שכאשר הקשיים לגדל את הילדים שלנו מנסים לעמעם את יופיים של האוצרות הנפלאים הללו – זוהי רק תוצאה של העוונות שמעכירים את מוחנו.

הבנה זו תיתן בנו כח להסיח את דעתנו מאותן מחשבות פסולות, ותאמץ את ידינו לקבל את צורת הסתכלותם המאירה של הצדיקים שרואים בכל נשמה – עולם מלא של אור ותקוות נצח.

צורת הסתכלות זו, תמתיק בסופו של דבר את "עמלנו אלו הבנים", לגדלם לתורה לחופה ולמעשים טובים, ולא לראות בהם השתעבדות ממררת, אלא זכות מופלאה שאין דומה לה.

(עפ"י ליקוטי מוהר"ן ח"א יז)

גולשים התעניינו גם במאמרים הבאים:

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support