היכן מתחיל יהודי את יומו? בבית הכנסת, כמובן. מה גורם לו לצאת משם? סידורים, מן הסתם. התפילה היא הכותרת ליום יהודי, זהו כתר. מתחיל בשחרית, ממשיך במנחה, מסיים בערבית. התפילה היא אומנותו של יהודי. לכאורה כאן שתול גן העדן, מה אם כן מכריח אותנו לפסוע שלוש פסיעות לאחור ולהיפרד?

התשובה היא – העולם הזה.

הלוואי היה מסתיים העניין בכך. טרדות הזמן לא רק מאלצות אותנו לסיים את התפילה, הן אף דוחפות עצמן אל עיצומה של התפילה, חודרות אל המחשבות, ומפרידות בין צירופי כוונת הלב. הלוואי שיכולנו לאחוז בפתיל הכוונה ולו רק בברכה אחת משמונה עשרה ברכות, שתהיה ברה ונקייה, הלוואי.

זו המציאות. העולם הזה מפריע, הטרדות מונעות והסידורים שאנו נאלצים לעשות מציפים אותנו במחשבות והיסח הדעת. אך רגע, הלא ההפרעות הללו מופיעות בעיצומה של… התפילה, והתפילה היא הלא שיחה עם בעל היכולות והכוחות כולם. מדוע אם כן שלא תדבר על כך עמו בעצמו?

* * *

רעיון שכזה עלול לחולל טלטלה של ממש. ציירו לעצמכם אדם שיחשוב לעצמו כך: "אם קשה לי להתפלל, ואם כה מפריעות לי המטלות הממתינות לי לאחר התפילה, ואם המחשבה כל הזמן מוסחת לעניינים שונים ומשונים ולחששות ואכזבות וכדומה, אולי כדאי שפשוט אפעל ישועה בדיוק בעניין הזה? אולי פשוט מצפים ממני להוביל שינוי משמעותי בחיי, להיות לאיש אחר – שמח, זריז וחיוני יותר; ואיך? באמצעות תפילה. אתפלל על זה, אתחנן, ואבקש ממנו יתברך שיביא אותי לשם?!"

אוצר מזולזל

כבר הקדימו חז"ל ואמרו על התפילה שהיא מאותם דברים העומדים ברומו של עולם ובני אדם מזלזלים בהם. התפיסה האנושית מתקשה לקבל את הרעיון העליון הזה של עמידה ממשית, פשוטה, ישירה, וניהול שיחה פנים בפנים עם בורא עולם. שוכחים את זה, זונחים, מזלזלים. מעבר לכך, מתקשה האנושות לקבל את עצם הרעיון שמישהו בעל לב רחב לאין גבול מעוניין באמת לרחם עליך, מסוגל לרחם, ושופע רחמים.

למען האמת, התפילה היא היכולת המיוחדת לאדם, רק בשמה ובזכותה הוא נבדל בכינוי 'מדבר' – דהיינו 'מסוגל לדבר עם השם'. ובכל זאת התפילה כל-כך רחוקה וחמקמקה. ובכן, האם יש זמן כלשהו להשגת קשר טוב יותר עם התפילה, באמת?

כן. היום בו תתגלה לאין כל רחמנותו של המלך. הרחמים מטבעם הם מכוסים; הנהגת העולם מעמידה פנים חתומות של דין. מפני כך אנשים נרתעים כל-כך מרעיון הרחמים, מתקשים להאמין שניתן לעורר רחמנות, ומוותרים על החמלה עוד קודם שניסו להשיג אותה. אך בשעה שתתגלה רחמנותו העצומה של המלך לעין כל, איך שהיא שופעת כאשד אדירים, ויורדת עד מקומו של כל אחד ואחד, אז תהיה ההזדמנות להתחבר לעבודת התפילה.

פרשת השבוע פותחת במצוות ביכורים. הבאת ביכורי השדה אל בית המקדש היא זמן של שלימות. בעל שדה נוטל את פירות הביכורים שלו, היפים והעסיסיים, מקשט אותם ומגיש אל הכהן; הוא פותח את פיו בווידוי, תפילה ושירה: "הגדתי היום להשם…" כאומר: היום, זמן של פריחה ולבלוב הם עת כניסה בעבודת התפילה והודיה. גם בחיינו יש יום של שלימות והבאת ביכורים: יום ראש השנה.

יום הדין מחדש חידוש עצום. הוא מגלה לנו על האפשרות הממשית לפנות אל השם, להתפלל ולפעול ישועה בכל תחום. היום הזה, הוא עת גילוי מדת ה"מלכות", ביום הנורא הזה נעשה השם למלך על כל הארץ, ובאותו זמן מהדהדת בבריאה גם הקריאה "מי כהשם אלוקינו בכל קוראינו אליו".

ברח אליו

אמרנו שהתפילה חומקת בעקבות מחשבות וטרדות? ובכן, בא המשפט הגדול והנורא ומטלטל אותנו. ראשית הוא מציב בפנינו עובדה ברורה: אין ברירה! ניסית דרכים עוקפות, קיצרת בתפילתך כדי לפנות לעזרתו של גורם אנושי, דילגת על התבודדות כדי לעשות השתדלות. כעת הינך ניצב מול משפט. וככל שמתקרב היום, מתחוורת התמונה – אין מוצא.

ואז, בדיוק אז, נפתח השער. נאמר לנו: "קחו עמכם דברים ושובו אל השם". ובמדרש: "איני מבקש מכם אלא דברים". כי את כל האימה והפחד לא הטילו עלינו, אלא כדי לפנות את דעתנו העמוסה מכל טרדות ההשתדלות. 'פנה אלי' מבקש בורא עולם, 'דבר עימי'.

ראש השנה פותח את שערי התפילה. זוהי כתובת אחת לכל הבעיות שבעולם. ולכן, את כל ההשתדלויות שהיינו עושים מול כל גורם אחר, והאופן בו היינו פונים לבעל יכולת בשר ודם, כך בדיוק תפנה לשופט כל הארץ.

באלול מצפים מאיתנו לשפר את מעשינו, אמת. אנו נדרשים לתקן מעשים, ומשתדלים להעמיס על הכתפיים קבלות טובות, נפלא! אך מי זה יערוב לנו שאכן נעמוד בקבלות הללו ונתמיד בהן? גם כאן העצה לכל העצות היא תפילה. התעוררות טובה שבאה בפיך לכדי תפילה, חתומה בגושפנקא של ביטוח. התפללת – הובטחת. יתרה מזו, התפילה היא הוכחה בלתי ניתנת להפרכה וקטרוג על הנכונות שלנו לשוב בתשובה. אם הבענו את הרצון לתשובה על-ידי התפילה, גילינו את הרצון הכמוס בנו – ואין קטרוג בעולם שיוכל לטעון אחרת.

הימים הללו הם הזמן להכין את הנפש לקראת יום תרועה ולהביאה לפתחה של שנה חדשה, שתהא שנת רינה ותפילה. שנה של התבודדות דבר יום ביומו. זה הזמן להתכונן לכך בעמידה יומיומית. על משמרתנו נעמודה שוב ושוב, בתפילה, התבודדות, ריצויים ופיוסים לפני המלך.