כי השוחד יעוור
ט״ז בסיון תשע״ט
מיד כשדרכה כף רגלם של המרגלים על אדמת ארץ ישראל, הם הבינו ששוב, משיכנס העם לארצו, הם לא ימלאו את אותו תפקיד, שוב לא תהיה להם אותה השפעה, אלא הם יהיו כאחד העם. וידיעה זו, היא שגרמה להם לחטוא ולהוציא את דיבת הארץ רעה, "כי השוחד יעוור עיני חכמים". ומה זה אומר עלינו? (פרשת השבוע)
התמיהה מפורסמת: הרי הכתוב מכריז קבל עם ועדה: "כולם אנשים ראשי בני ישראל המה"(יג' ג'), כי הם הלא היו הם בדרגת משנה לנשיאים… "כל נשיא בהם" (יג' ב'), וכלשון רש"י:"באותה שעה כשרים היו"; וכלשון בעל הטורים: "שלח לך אנשים" ס"ת חכם, שיהיו חכמים וצדיקים… "ראשי בני ישראל המה", [המילה] 'המה' [סיכומה] בגימטריה נ' [=50], מלמד שהיו שרי חמישים…
נכון, הם לא היו הנשיאים של העם, הם לא היו 'ראשי בית אבותם', הם לא הגיעו למדריגת 'ראשי אלפי ישראל', אבל הם היו 'ראשי בני ישראל', אנשים בעלי השפעה ומנהיגות בעם… באופיים ובכישרונם הם היו נישאים מעל כל שאר ההמון… מוכשרים ומצוינים באישיותם הפרטית…
איך, אם כן, הם תעו והטעו כל כך?!…
איך הם הפכו להיות רשעים עד כדי כך?!
איך הם נהפכו להיות "העדה הרעה הזאת" (יד' כז' – לה')
מה גרם להם להמציא שקר ו"להוציא דיבה על הארץ"?! (יד' לו ועיי"ש רש"י).
* * *
תאות המנהיגות והשררה
הרבה פירושים והסברים נאמרו על ידי כל מפרשי המקרא על כשלון שליחותם של המרגלים. ממדרשי חז"ל ועד לראשונים ואחרוני האחרונים, כמו גם בתורת החסידות באים לידי ביטוי רעיונות נשגבים, על אותה טעות נוראה ואיומה שגרמה בכייה לדורות. (תענית כט. סוטה לה. סנהדרין קד:)
גם בספרי רבינו הקדוש ותלמידיו מתבארים פירושים ורעיונות נשגבים אודות טעותם המרה של המרגלים… לך נא ראה בהרחבה בדברי רבנו ותלמידו מוהרנ"ת זי"ע (ליקו"מ חלק ב' תורה ז'. ליקוטי הלכות: ציצית ה' כט', ברכת השחר ה' צב', נדרים ד' ט', ברכת הריח ה' ז', ברכת הפירות ד' ה', שבת ז' סח', הרשאה ה' כ', שותפים בקרקע ה' כא', תפילת ערבית ד' לג', חלה ד' י' עיי"ש היטב, ותתענג על רוב טובה, בהגיגי מחשבות נפלאות על פרשת השבוע…)
* * *
כאן, נבקש להתמקד על מחשבת מוסר אחת, שמקורה בדברי הזוהר הקדוש בפרשת השבוע, והובאה בדברי מוהרנ"ת בליקוטי הלכות (הלכות ערב הלכה ה' לז'), והיתה שנויה תדיר בפיו שלהרה"ח ר' לוי יצחק בנדר ז"ל.
מיד כאשר דרכה רגלם של המרגלים על אדמת הארץ בבואם לרגל אותה, תיכף ומיד בכניסתם לגבולות הארץ, הם קלטו, הרגישו והבינו, (וכדאמרי אינשי: ירד להם האסימון…) שכל מעלתם, כל נשיאותם, כל מה שיש להם בהתמנות שלהם על בני ישראל במדבר, כל זה יחלוף מיד בבואם לארץ ישראל, כי אז יתבטל כל המינוי של שרי החמישים שלהם…
שם בארץ ישראל, הם יהיו כאחד האדם. שם בארץ ישראל, כאשר כל אחד יבוא לנחלתו תחת גפנו ותאנתו, גם הם יקבלו את חלקם, כל אחד בחלק של שבטו, אבל לא בתור 'ראשי בני ישראל', לא בתור 'כל נשיא בהם', אלא כיחידים שווים לכל דבר לשאר בני ישראל…
ולכן, מיד כאשר דרכה כף רגלם על אדמת ארץ ישראל, נכנסה התודעה הזאת למחשבתם, והיא שהיתה הגורם העיקרי לכל התהפכות מחשבתם. זה היה הגורם העיקרי לכל מה שהם ראו מכאן ואילך.
יכול בהחלט להיות שהם עצמם לא כל כך הרגישו והבינו שהם, מעתה, בעצם לובשים משקפיים חדשות…
יכול בהחלט להיות שכל התוצאות ההרסניות של הסתכלותם היה כפי מה שמוגדר היום ב'תת ההכרה'.
יכול בהחלט להיות שהם לא היו מודעים כלל לכך, שהפחדים מבני הענקים שרואים אותם בחברון, נובע בעיקר מהפחד העצום שתפס את פנימיות מחשבתם, שהם בעצם, בכניסתם לארץ, עומדים להפסיד את המנהיגות והשררה שיש להם במדבר על בני ישראל…
נורא ואיום!
רק כלב בן יפונה, נקי היה מכל רבב. כי הרי יהושע בן נון היה ידוע כבר מאז כמנהיג בני ישראל לקראת כניסתם לארץ ישראל. חז"ל הרי מגלים שזה היה תמצית נבואתם של אלדד ומידד(המובאת בפרשה הקודמת, פרשת בהעלותך) שהיו 'מתנבאים במחנה', וכאמור, תמצית נבואתם היה: 'משה מת יהושע מכניס'… (ועיין עוד דברים נחמדים בזה בדברי ה'מאזניים לתורה' על עניין 'שלח לך' – לצורכך להנאתך… כי בשליחות זו קיבל משה רעיא מהימנא טובה אישית, עוד כארבעים שנה לימי חייו במדבר… עיי"ש היטב).
ולכן יהושע שתק תחילה… כי הרי אמרו עליו כולם שנוגע בדבר הוא… או כלשון חז"ל (בסוטה לד)שרצה לומר דבריו וקטעו אותו המרגלים באמרם: 'דין ריש קטיעא'… כי היה בפנימיות לבבם שיהושע הרי ודאי ימשיך להיות לא רק מ'ראשי בני ישראל', אלא הוא הרי יהיה המנהיג הגדול בכניסתם לארץ ישראל…
אבל כלב בן יפונה, 'רוח אחרת היתה אתו' – הוא היה רחוק לגמרי מאותה תאוות מנהיגות ושררה… ולכן עליו לא השפיעו כלל כל אותם מראות שראו כל שאר המרגלים בתורם את הארץ… כי הרי כל מה שראו שלילי, נבע בעומק, אך ורק מתוך אותה תאוות מנהיגות ושררות…
והשוחד יעוור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים…
* * *
המניע האמיתי
וכמה מחייבת אותנו מחשבת מוסר זו בכל ענייני החיים…
כאשר אדם רואה עניינים שליליים, לכאורה, בכל מה שקשור כלפי עצמו או כלפי הנהגת ביתו ושלום ביתו, הסתכלות שלילית, לכאורה, על צאצאיו; הסתכלות שלילית, לכאורה, על הוריו, חבריו, ידידיו; בכל תחום ותחום, ומתוך כך, הוא מגיע למסקנות, שלפעמים, הם הרות אסון, בכייה לדורות, ועוד הוא מרגיש בטוח במסקנתו, וחושב לו החלטה נחושה: אפס כי עז העם…
אפס, שהמצב שלי חמור ביותר, כי בני הבית הרי עושים כך וכך והצאצאים הרי עושים כך וכך והחברים, הידידים, השותפים, ההורים – הרי הם עושים כך וכך, ולכן המסקנה שלי היא לצאת נגדם… לדבר עליהם… להוציא את דיבתם רעה…
לך תדע, אם בעמקי עמקים של מחשבתך לא טמון עניין אחר לגמרי, אינטרס זר, נגיעות אישיות… כי השוחד יעוור…
* * *
כיצד להנצל מעצות שקריות?
רגיל היה הרה"ח ר' לוי יצחק בנדר ז"ל להוסיף ולומר: חסד גדול עשה עמנו אלוקים בהתקרבותנו לרבינו הקדוש ועצותיו הקדושים, כי בכוחם להחדיר ולחקוק את מידת האמת בתוך מחשבתנו והשקפתנו, וכלשון רביז"ל (ליקו"מ ח"א תורה ז') שעצת הצדיקים 'כולו זרע אמת', וכאשר האדם מתקרב לצדיקים והולך בדרך עצתם אזי נחקק בו אמת…
ואם על כל דברי ועצות הצדיק נאמר שנחקק על ידם אמת, הרי עיקר כוונת רביז"ל שאמר:הכנסתי בכם הרבה אמת! היה על עניין עצת ההתבודדות והיישוב הדעת… כך היה אומר ר' לוי יצחק ז"ל.
כאשר ניקח לעצמנו את העצה הגדולה הזאת של ישוב הדעת, יום יום, כל יום לקבוע לעצמנו זמן, שבו נפרש שיחתנו לפני מי שאמר והיה עולם, נספר לו כל מה שעובר עלינו, נברח כמו שברח כלב בן יפונה לקברי אבות שבחברון, ונצעק ונתפלל: הצילני ממני בעצמי!… הצילני מנגיעות אישיות בכל תחום מתחומי החיים… נבקש רחמי שמים מרובים שיאיר עינינו לראות: האם אין במסקנות המתגבשות בנו, בכל תחום מתחומי החיים, איזו נגיעה אישית, איזו תאוות מנהיגות ושררה… האם אינני גורם כעת, חלילה, בהחלטתי, בכייה לדורות…
רק בכוח זה, נזכה לתקן פגם וחטא המרגלים, ונזכה לחקוק בנו את מידת האמת, לטוב לנו כל הימים.
