הוא לא יודע מה אירע לו לאחרונה. תמיד חשק בתורה ושמח לוותר על מנעמי עולם-חולף תמורת הזכות הנפלאה הזאת לשקוד על התורה הקדושה; לא עלתה על דעתו לוותר על תפילה בכוונה ובמתינות בכדי להרוויח שום ריווח, היה לו ברור גם שהוא לא ילך להתפרנס בשום מקום שיש בו חשש כלשהוא לפגיעה רוחנית כלשהי; היה נהיר ובהיר לו שהריווח הנצחי הינו הריווח היחיד שכדאי להשקיע עבורו וכל השאר אינם אלא טפל שבטפל, כל שכן שלא להיכנס לחשש הפסד רוחני תמורת ריווח גשמי מדומה. והנה, פקדתו רוח רעה, לפתע החלה בוערת בקרבו ההתעוררות להדר במצות ה'השתדלות', דאגת הפרנסה והפחד מפני העתיד החלו מציקים לו, הוא איבד את שלוות ומנוחת נפשו, וכל הגדרים הפשוטים והברורים התחילו מתרופפים בדעתו.

האמנם המציאות השתנתה? האם החובות אכן תפחו והתעצמו, הפרנסה התצמצמה וחסרה, או שמא ישנו גורם רוחני אחר שהשפיע על מהלך מחשבתו?!

* * *

רבינו הקדוש מלמדנו: "אלו בני אדם הנופלים בתאוות ממון, ואינם מאמינים שהקדוש ברוך הוא יכול לפרנס את האדם בסיבה קלה ורודפים אחר פרנסתם ביגיעות גדולות, והם אוכלי לחם בעצבות ומרה שחורה, הם נקשרים בפנים דסטרא אחרא בחינת מיתה ועבודה זרה" (ליקוטי מוהר"ן, כג).

"בני אדם הנופלים בתאוות ממון" – תאוה זו באה בדרך 'נפילה'. הולך אדם לתומו ברחוב ולפתע הוא מועד ונופל לבור עמוק, אין זו 'ירידה' אלא 'נפילה'; בבת אחת הוא נופל מגובה לעומק, וכך גם תאות ממון: מי שאינו משגיח בשבע עיניים על מהלך מחשבתו יכול 'ליפול'. הטעות כל כך מלובשת ונסתרת. הלא אנו מצווים על ההשתדלות, ופתאום ללא משים ובבת אחת כבר נמצאים עמוק בבוץ המר הזה של העצבות והמרה שחורה האיומה של תאות ממון.

בהמשך דבריו הק' מגלה רבינו ז"ל שהנפילה הזאת קשורה לטעות הנזכרת בפרשת עקב: "שאין מאמין בהקדוש ברוך הוא, שהוא הזן ומפרנס והוא חושב 'כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה' " (דברים ח). ההתחלה היא ב'השתדלות' אבל מהר מאד נופלים לשכחה 'מי נתן לו את כל הטוב הזה' ומייחסים זאת לעצמם. זה כבר כמו 'עבודה זרה'. האדם חושב את עצמו לבעל כח שיכול להועיל ולעשות, ומכח זה הוא מגיע מהר מאד למסקנה שעליו להוסיף ולהרחיב את העסק וההשתדלות, שהרי הכל תלוי אך ורק בו. וזה מה שמביא לשכחת הקב"ה ועזיבת התורה ועבודת ה' לטובת השתדלות מדומה זו, בעוד שבאמת רק השם יתברך זן ומפרנס והאדם לא מוסיף כאן כלום, ושורש הפרנסה תלוי כפי הבטחון והסמיכה על המפרנס האמיתי, ואין צריך כי אם השתדלות מועטת לצאת ידי חובה.

זוהי הנפילה של תאות ממון – הטעות המרה שבה מחליף האדם את העיקר בטפל, ותחת אשר יזכור בתכלית הנצחית הוא הופך את ההשתדלות המדומה לערך עליון בחייו. כפי שמבאר מוהרנ"ת:

"פגם תאות ממון, שרודף אחר הממון ביגיעות יתרות בחינם ועושה מהטפל עיקר ומהעיקר טפל, שתולה העיקר בהסיבות שהם הנסיעות והטרחות של המשא ומתן, ושוכח בה' יתברך. ואפילו כשמזכירין אותו בה' יתברך ובתכליתו הנצחי, הוא אומר: הלא כתיב 'וברכך בכל אשר תעשה' שדרשו חז"ל 'שלא יהא יושב בטל'. ואינו משים אל לבו לבלי להטעות את עצמו, כי בוודאי האמת הוא שצריכין איזה עסק, אבל חלילה להפוך הדבר לעשות מהסיבה של העסק עיקר ולרדוף אחר המשא ומתן ביגיעות וטלטולים וסכנות בגוף ונפש כאלה, ומתורה ותפילה עושה טפל עד שהרבה משליכים עסק התורה לגמרי אף על פי שבנעוריהם היו לומדים מופלגים, עד שכמעט שוכחים גם את התפילה, בפרט בדורות הללו ה' יתברך ירחם" (ליקוטי הלכות, שלוחין ה, כז).

* * *

בפרשת עקב, התורה גם מלמדת אותנו מהי הסיבה שישנם הנופלים בטעות זו של 'כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה'; סיבה צדדית לכאורה, אבל מכרעת מאד, שכדאי לשים לב אליה ביותר:

"פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וּבָתִּים טוֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ … וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ … וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה" (דברים ח, יב-יז). כשם שאדם הראשון, אחר שפגם באכילת עץ הדעת פגם את דעתו ונפל מהאמונה לחכמת הטבע, כך גם כשאין האדם שומר את עצמו לאכול בקדושה, הוא נופל מהר מאד לחכמת הטבע, שכלו מתגשם ולפתע צצים במוחו מחשבות פסולות כאילו הכל תלוי בהשתדלות הטבעית.

וכך כותב מוהרנ"ת: "כשאינו אוכל בקדושה, על ידי זה נפגם הדעת שהוא בחינת 'השגחה' ונופל לטעות של חכמת ה'טבע', כמו שכתוב 'פן תאכל ושבעת ורם לבבך ושכחת את ה' אלקיך, ואמרת בלבבך כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה', דהיינו שתולה בטבע ח"ו כאילו הפרנסה בכוחו ועוצם ידו ואינו מודה בהשגחה. וזהו 'וזכרת את ה' אלקיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל', כי באמת הכל בהשגחת השם יתברך, ועל כן צריכים ישראל לקדש את מאכלם מאד, כי עיקר התגלות ההשגחה תלויה בקדושת המאכלים" (ליקוטי הלכות, נטילת ידים שחרית ב, טו).

הבה נעשה לפחות את ההשתדלות שלנו להיפטר מטעות ה'השתדלות' האסורה – נקדש את מאכלנו בדקדוק בכשרות המאכלים ובברכות לפניה ואחריה בכוונה, במיעוט אכילת תענוג, ובאכילה במתינות וביראת שמים, ונתפלל שהאכילה תוסיף בנו דעת שהכל מאתו ית', כי אז נזכה לפנים דקדושה ולשמחת האמונה שגם תשפיע לנו שפע רוחני וגשמי לטובתנו הנצחית.