טיבו של ה"רופא הגדול ביותר" שהוא מביט וחוקר ויודע פנימיות כל חולי ושורש רפואתו ביסוד הוויית האדם. אין זו רק השערה בעלמא ולא נסיון כזה או אחר אולי תעלה ארוכה לחוליו, אלא רפואה עמוקה ובטוחה שמגיעה ממקום עליון ונשגב, מתקנת את תחילת סיבת התהוות החולי, וממשיכה חיים חדשים לגמרי לנפש ולגוף.

לא כן רפואת בשר ודם, המהלך כסומא. "כי אפילו מי שהוא דוקטור גדול, אי אפשר לו לכוון החולאת והרפואה השייכת לו לפי מזגו וטבעו, וכפי החולאת שלו, וכפי העת והזמן. כי יש בזה כמה וכמה שינויים, שצריך הדוקטור לכוון בהם מאד, וקשה לו מאד שיכוון ולא יטעה בכל הפרטים" (שיחות הר"ן, נ).

לא באנו בזה לזלזל חלילה בהוראות רפואיות אלו וכאלו, המתפרסמות כעת עם התפשטות מגיפת הקורונה – ה"בריה קלה" שיש לקב"ה בעולמו וממוטטת גבורת בני אדם ומותירה אותם חדלי אונים. אבל עלינו לדעת כי "אין ערוד ממית אלא החטא ממית" (ברכות לג.), ואם אנו מבקשים רפואה אמיתית עלינו לפנות לרופא הנפשות האמיתי ו"כל מה שיודע בעצמו שהוא מרוחק ביותר, צריך לבקש לנפשו רופא גדול מאד מאד, הגדול במעלה ביותר" (ליקוטי מוהר"ן, ל), כי רק להם כח הרפואה האמיתית לכל מחלה ולכל מכה ומגיפה.

ולא רק לגבי חולי רוחני, אלא גם לכל חולי גשמי שנובע מן המכה הרוחנית. שכן, "המאמין בצדיקים ותלמידיהם שהם התלמידי חכמים האמיתיים, אין מכה בעולם בגוף ונפש שלא יהיה לה רפואה על ידם! בבחינת 'ולכל בשרו מרפא' הנאמר על התורה. כי התורה אין יודעין כי אם הצדיקים האמיתיים שהם יודעים לדרוש את התורה ולפרש ולבאר כל הדרכים והעצות והנתיבות והתחבולות שצריך כל אדם שבעולם הרוצה לגשת אל הקודש, באופן שיוכל כל אחד לקבל רפואה לכל מיני חולי הנפש והגוף שבעולם" (ליקוטי הלכות, שבת ו, ג).

הבה אם כן, נטה אוזן לדבריו של 'הרופא הגדול ביותר', רבינו הקדוש: כך הוא פוסק ואומר בבירור: "כל החולאת הבאים על האדם, כולם באים רק מקלקול השמחה, וכפי קלקול השמחה כן בא חולאת. וגם חכמי הרופאים האריכו בזה, שכל החולאת על ידי מרה שחורה ועצבות, והשמחה הוא רפואה גדולה. ולעתיד תתגדל השמחה מאד, ועל ידי השמחה יתתקן כל החולאת" (ליקוטי מוהר"ן תניינא, כד).

אין ספק, שאם זוהי הרפואה הגשמית לכל חולי ומחלה הבאים משורש החטא והעוון, הרי שרפואה זו גם מתקנת את שורש החטא, והיא היא עיקרה של תשובה. וכך אכן מבאר מוהרנ"ת בפירוש: "עיקר תיקון התשובה הוא על ידי השמחה, וכמובן בדברי רבינו ז"ל בכמה מקומות כמה צריך האדם שרחוק מעבודת ה' להתחזק לשמח את עצמו בכל מה דאפשר, בכל מה שמוצא בעצמו איזה נקודה טובה עדיין, ועל ידי זה עיקר תיקונו. כי על ידי זה נכנס באמת לכף זכות, ויכול לזכות לתשובה. כי עיקר ההתקרבות להשם יתברך, בפרט התקרבות הרחוקים הצריכים לשוב, הוא רק על ידי השמחה" (ליקו"ה, פו"ר ג, י).

רבות גם מבואר בדברי רבינו הקדוש, ששורש כל הטומאות והעוונות נובעים מעצבות, והמבקש להיטהר מהם צריך להכריח עצמו בכל הכוחות לשמוח. שורש הדברים כתוב כבר בפירוש בתורתנו הקדושה, בפרשת כי תבוא, בה מובאת ה'תוכחה' הקשה "אם לא תשמע בקול ה' אלוקיך לשמור לעשות את כל מצוותיו וחוקותיו" – "ובאו עליך כל הקללות האלה והשיגוך". בין השאר מנבא הכתוב על כל המחלות הקשות והרעות ה' ישמרנו, "את המארה את המהומה ואת המגערת", "את הדבר", את המכה "בשחפת ובקדחת ובדלקת ובחרחור", ועוד ועוד חלילה. ובהמשך מעיד הכתוב כי כל אלה באים "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה".

השם יתברך מעורר אותנו ומביא עלינו אימת מוות חלילה, הוא מסבב התמוטטות כלל-עולמית, כדי להזהיר אותנו שנכריח עצמנו אל השמחה. זוהי כוונת כל ה'תוכחה' בתורה, וזוהי כוונת כל העונשים – לזרז אותנו לברוח מהר ככל האפשר אל רפואת הרפואות שהיא השמחה! וכפי שרבי נתן כותב: "ועל כן בסוף התוכחה שהיא יראת העונש, כתיב "תחת אשר לא עבדת את ה' בשמחה". והבן היטב, כי זה העיקר שלא יפול על ידי יראת העונש, רק מפחד העונש יתחזק לקיים דברי הצדיקים אמיתיים שמזהירים את הגרוע שבגרועים להיות בשמחה בהנקודות טובות שמוצא בעצמו עדיין" (ליקוטי הלכות, בכור בהמה טהורה ד, כ) .

* * *

עומדים אנו בחודש ניסן, ורבינו הקדוש מגלה: "ימי ניסן הם ימי תשובה כמו תשרי" (ליקוטי מוהר"ן, א מט), וכפי שכבר ביארנו הרי עיקר התשובה תלויה בשמחה. אין סיכוי להתחיל לשוב אם הלב מלא עצבות ומרוקן מתקוה וידיעת הרחמנות והאהבה. אין תקוה לבוא ללב נשבר וחרטה באמת ללא שמחה. אדם שכזה יפול מהר מאד לעצבות שהשי"ת שונא אותה. מי שחפץ באמת להשתנות לטובה, צריך וחייב להכריח עצמו לשמוח באהבת ה' אליו, ובקשר הנצחי שיש לו עמו, ולהודות לו על כל חלקי הטוב שהוא עדיין חוטף לפעמים, ומכח זה לעורר בלבו תקוה ורצון והשתוקקות להמשיך את המשך החסדים הנפלאים הנשפעים ממנו יתברך בכל עת.

לאור המצב הקשה, כולנו מגלים אחריות וערבות הדדית; נשמעים להוראות הרופא הגדול במעלה ביותר, ומכריחים עצמנו לשמחה, בכל אופן ובכל מצב, כדי להישמר ולהינצל, וכדי להמשיך עלינו גאולה שלימה במהרה.