כשיש מלחמה על מדינת אויב הנמשכת זמן רב מבלי שרואים את סופה – עושים מצור, דהיינו שמונעים כל כניסה של מזון וכדומה לתוך המדינה, ועי"ז נחלשים הלוחמים מבפנים עד שנופלים.

כך אפשר גם להתנהג במלחמת היצר – לעשות מצור על היצר ולהרעיבו עד שיחלש כוחו.

כי הרי כל דבר שבעולם צריך מזון כדי לחיות, גם היצר צריך מזון כדי להשאר בחיים, ובלעדיו ימות או לפחות יחלש כוחו. ומהו מזונו? עפר. כפי שכתוב, אחרי שהנחש הסית את חוה לאכול מעץ הדעת: "ויאמר ה' אל הנחש כי עשית זאת ארור אתה וכו' ועפר תאכל כל ימי חייך".

מתוך ארבעת היסודות – יסוד העפר מתבטא בעצבות, עצלות ומרה שחורה. כלומר, שהקב"ה קילל את יצר הרע שמזונו וחיותו יהיה מעצבות ומרה שחורה.

זאת ועוד, מבואר בספרים, שעצבות איננה עוד איזו מידה רעה, אלא היא שורש כל הרע. ידועים דבריו של רבי אהרן הגדול מקרלין: "עצבות איננה עברה, אולם היא גורמת לעברות הגדולות ביותר". כן כותב רבינו בליקו"מ ח"ב מח: "כי עצבות מזיק מאד מאד; ודע, שתיכף כשאדם רוצה ליכנס בעבודתו יתברך, אזי תכף היא עבירה גדולה כשיש לו עצבות ח"ו, כי עצבות היא סטרא אחרא והשם יתברך שונא אותה". בספר 'דגל מחנה אפרים' (פרשת ויחי) כתוב: "נראה כי עצבות ומרה שחורה נקראת ג"כ עבודה זרה, כי היא גרוע מכל המידות רעות". מכל הדברים הללו אנו רואים שע"י עצבות נותנים חיות ליצה"ר.

הנה כי כן, כעת בתחילת השנה, כשכל אחד רוצה להתחיל לעבוד את ה' בהתחדשות, הרי הדבר הראשון שצריך, לקבל על עצמו שלא להיות בעצבות.

היצר יש לו דרכים הרבה כיצד להחליש את האדם מעבודת ה', אך בעיקר הוא מתלבש במחשבות של 'מוסר' על עוונותיו… עד שהוא מביא את האדם לעצבות, ואז לא די שאין העצבות מועילה כלום נגד העוונות, אלא היא נותנת מזון וכוח ליצר שיוכל להתקיים.

רבינו לימד אותנו שעל כל אשר עובר על האדם יש להקדיש שעה אחת ביום ולספר עליהם להשי"ת, אבל שאר כל היום צריך להיות רק בשמחה; לחשוב על כל החסדים שה' עושה עמנו ברוחניות וגשמיות ולהודות לו על זה. וגם אם עבודת ה' שלנו אינה עולה יפה, עלינו להסתכל על הדברים הטובים שכן עשינו ולשמוח בהם.

כי זאת יש לדעת, שכמו שאין שום היתר להשתמש בעבודה זרה, ואפילו כדי להציל עצמו אסור להיכנס לבית ע"ז – כך אין שום היתר להיות בעצבות, שהרי אנו מאמינים בכל הספרים הקדושים שכתבו שעצבות היא כמו ע"ז, לפיכך צריך להיזהר ממנה בדיוק כמו מעבודה זרה.

גם אם אדם מרגיש שאינו יכול להיות בשמחה, הריהו צריך לעשות 'מילי דשטותא' וכדומה כדי להכריח עצמו לשמחה. רבינו כותב שטבע האדם נמשך לעצבות וכי זוהי תאווה גדולה, אך צריך להתגבר עליה ולשמח עצמו בכל הכוחות, על ידי "שלא עשני גוי", או בכל דבר טוב שעושים בכל זאת.

בכן, כשאדם ירגיל את עצמו שלא להכניס ללבו שום עצבות, או אז לא יהיה ליצר שלו שום חיות, עד שיוכל להתגבר עליו ולשבר אותו לגמרי.