כשלומדים תורה שבעל פה כראוי, משנה גמרא הלכה וכדומה, גורמים לנחת-רוח לתנאים ולחכמים שלומדים את דבריהם, כמבואר בגמרא שהחכמים השתוקקו שיאמרו דברי תורה בשמם, כי על ידי זה אפילו אחר פטירתם שפתותיהם דובבות בקבר (יבמות צז).

שכן, כאשר אנחנו מדברים בחידושי התורה שלהם, נחשב הדבר כאילו הם בעצמם חיים ומדברים עכשיו את החידושים האלו, וזוהי זכות גדולה לצדיקים שדבריהם ייאמרו שוב ויגדילו תורה ודעת ה' בעולם.

גם ללומדים עצמם יש תועלת מכך, כי על ידי שהם אומרים בפיהם את תורתו של החכם, נדבקת נפשם בנפשו, כי הנפש תלויה בדיבור, כמו שכתוב "ויהי האדם לנפש חיה" ותירגם אונקלוס "לרוח ממללא" (= רוח מדברת).

כך יתפרש הכתוב בפרשתנו בדרך דרוש: "ויהי כשמוע לבן את שמע יעקב" – אם הלומד 'שומע' בלימודו שיעקב, שהוא החכם שחידש את חידושי התורה, שומע את הלימוד, כי הוא מצפה לכך ששפתותיו יהיו דובבות, כי אז "ויחבק וינשק לו" – רוחו של הלומד נדבקת ברוח החכם – "וישב עמו חודש ימים" – והוא זוכה לישוב הדעת, שיוכל להתחדש בעבודת ה' כל ימיו.

(עפ"י ליקו"מ ח"א, יב)