כח הדיבור

כ״ה בתמוז תשע״ט

כעת, כשאין לנו, לא דעת ולא יראה, לא משפט ולא שלווה, המוצא היחידי היא צעקה. האבל של ימי בין המצרים הוא ההזדמנות שלנו לבטא בפירוש את הכאב והגעגוע לנכס היקר ביותר שהיה לנו ואבד בעוונותינו. היכולת לשפוט את דרכינו ולהודות על האמת. אנו נוהגים אבלות, צועקים בתיקון חצות, אומרים סליחות וקינות, ומודים בכל פה שאבדה לנו היכולת לשפוט כראוי את עצמינו (בין המצרים)

יסודות הקיום הם השכל והדעת. אדם מן הישוב מבסס את מעשיו על דעת ושכל ישר. אם הדעת איננה צועדת בראש כל המעשים והפעולות, שום מטרה לא תושג; הדרך לעולם לא תוביל לתכלית ראויה.

המעשים שואפים לקראת מטרות. אדם קובע לעצמו מטרה ומשתדל בכל דרך לכונן את צעדיו אליה. המטרה היא היעד, התכלית אליה משתוקקת הנפש להגיע. על מנת להשיג אותה, יש לנקוט בצעדים. הדרך אל המטרה חייבת לעבור דרך משפט, שאם לא כן, מהר מאוד יעלם המסלול ועימו גם היעד. סטייה קלה שמאלה, צעד קטן הצידה, מעט שכחה ופיזור הדעת וכבר מתנהל המסע במרץ רב אל הכיוון ההפוך. המטרות והיעדים יכולים להיות מושגים רק מתוך משפט תמידי. היכן אני, לאן מוליכות אותי רגלי, ואנה מובילים אותי הרגליי.

יסוד נוסף בכל חברה אנושית מתוקנת הוא היושר. מילה שנאמרה חייבת להיות מכובדת. כשאין ערך ומחויבות למילים שנאמרו, אין גם קרקע לשום עתיד ובניין. אינך יכול לנהל משא ומתן מול אדם שדבריו אינם מכובדים אפילו בעיניו, שהיום אומר כך, ומחר טוען 'איני מכיר'. כוחן של מילים הוא יסוד מוצק בכל בניין אנושי.

ואם בדרכו של עולם כך, בעבודת הבורא על אחת כמה וכמה.

עיקרו של אדם הוא הדעת, והדעת עיקרה יראת שמים. ההכרה הבהירה במציאות השם, בהשגחה פרטית, ובהשפעתם של המעשים לטוב ולמוטב. הדעת מתקיימת על חשבון נפש, בירור תמידי והתכוונות. דעת היא בהירות בהכרת מציאות השם, הבהירות הזו עלולה להיטשטש כשלא נותנים עליה את הדעת. דרכו של אדם שהוא איננו מקובע ביושר. במסע החיים עושים טעויות, מחמיצים כיוון, ומתבלבלים. אם מתכחשים לטעות היא הופכת לדרך חיים, מתנחלת ומתבססת עד שנעשית בעלת בית. זהו חורבן הדעת.

הדעת היא קרבת השם. כשהבהירות הזו נחלשת מתחילה גלות איומה ומכאיבה. הייסורים, הצרות, הכאבים והבעיות, מתעוררים כולם כשאין דעת. על הדבר הזה התחנן דוד המלך "ואל תבוא במשפט את עבדיך". במקום אחר, לעומת זאת, הוא מבקש "מלפניך משפטי יצא". מוהרנ"ת מסביר שכאן בדיוק נעוץ ההבדל. כשעושים משפט ומשתדלים לא להתרחק מספר צעדים בלי עצירה לצורך משפט ושומא, אף פעם לא צוברים ריחוק. תמיד מתקנים וחוזרים למסלול. במקרה שכזה, המשפט והיושר יוצאים ומתבררים מאת השם. אולם, מי שלא עוסק בהתבודדות, עלול לדהור ולגמוא מרחקים בכיוון הלא נכון. במקרה שכזה, מוכרח המשפט העליון להופיע מתוך צרות וייסורים. וזה מה שאירע לנו בגלות.

המפתח אם כן נעוץ במוכנות להודות על האמת.

היכולת להיכנע, להודות מיד ולומר 'סליחה, שגיתי', היא המפתח לצעידה בגבולות הדעת והיושר. כשצועדים קדימה וזונחים טעויות, האמת היסודית משתבשת, המילים מאבדות את כוחן, והמשפט מתעוות. בבחינת "ההופכים ללענה משפט".

בפרשת השבוע מלמדת אותנו התורה על כוחו הנפלא של דיבור. אמירה פשוטה מסוגלת להחיל על האדם חיוב מדאורייתא חדש לגמרי. זהו כוחו של נדר. הכח הפלאי הזה הטמון בדיבור פשוט של יהודי, יכול ללמד אותנו איך אמורה להיראות התבודדות אמיתית.

שואל אדם את עצמו במרירות, מדוע זה מתבוסס אני בבעיות נצחיות. מתחיל אלף פעמים ואף פעם לא גומר. נופל ונכשל באותן משוכות עתיקות ומשפילות. התשובה נעוצה בדרך כלל במטרה ובדרך אליה. כשלא עורכים משפט בכל שלב של התקדמות, הצעדים אף פעם לא יובילו לשום מקום.

המשפט הוא הכלי להגעה אל היעד. אבל המשפט חייב לשאת תוקף, לכל הפחות כלשהו. מצוות נדרים מלמדת אותנו עד היכן יכול להגיע תוקפן של מילים. ובהתבודדות חשוב מאוד שנשתדל להתייחס למילים שאמרנו לפני השי"ת במחויבות כלשהי. העצה הזו נפלאה, משום שהיא מבטיחה לנו שאף פעם לא נתרחק מהשם, תשובה מסוגלת להשיב אדם למסלול האמת גם מתוך טעות ועיוות. יש רק להסכים לשפוט את עצמנו, להודות על האמת ולכבד את המשפט שערכנו.

בימים הללו יורד כלל ישראל אל הגלות, שלושת השבועות הבאים יכולים להוביל אותנו לגאולה. דווקא מתוך המיצרים נוכל למצוא מחדש קרבת השם וגאולת הנפש. הסיבה העיקרית לחורבן היה 'פגם המשפט' עיוות הדין. כשאין בסיס של משפט החורבן הוא תוצאה פשוטה. כך אבד לנו בית המקדש, מקום ישיבת הסנהדרין והמשפט. כך גם אבדה הארץ, בין אדם לחברו ובין אדם למקום, כל אלו יכולים להתקיים רק כשהמשפט והיושר מתוקנים כראוי. אולם קשה וכואבת מכל אלו היא גלות הנפש. 'קלקול המשפט' גורם לנו לאבד את הדעת, את היכולת להבחין בין 'שכר מצווה להפסדה'. וכשאין דעת הדיבור מאבד אף הוא את תוקפו, אין כח לעמוד בניסיונות, לקיים החלטות טובות.

כעת, כשאין לנו, לא דעת ולא יראה, לא משפט ולא שלווה, המוצא היחידי היא צעקה.  האבל של ימי בין המצרים הוא ההזדמנות שלנו לבטא בפירוש את הכאב והגעגוע לנכס היקר ביותר שהיה לנו ואבד בעוונותינו. היכולת לשפוט את דרכינו ולהודות על האמת. אנו נוהגים אבלות, צועקים בתיקון חצות, אומרים סליחות וקינות, ומודים בכל פה שאבדה לנו היכולת לשפוט כראוי את עצמינו, איננו מסוגלים לעמוד בדיבורינו, חסר לנו.

ההודאה הזו, המשפט שאנו עושים כעת לעצמינו, מתוך תענית ומנהגי אבל, הם שישיבו לנו את כל נכסי נפשנו. "ציון במשפט תיפדה". תקוות חוט השני הקושרת אותנו מתוך ימי האבל אל הגאולה הם שלושת השבתות של ימי בין המייצרים. שלושת השבועות מכילים גם שלושה שבתות של גאולה, שכן השבת היא התשובה לכל תחלואי הגלות. בשבת מתרוממת הדעת ומתבהרת, היראות הנפולות והפחדים שמקיפים אותנו בגלות, עולים לשורשם והופכים להכרה ברורה יותר במציאות השם. שבת היא נחמה והתחלה של גאולה שלימה.

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support