ימי שובבי"ם. גם הוא רוצה ומשתוקק להתקדם בעבודת ה'קדושה'. רבת צרר אותו היצר מנעוריו, רבות גם יכל לו, ועתה הוא מבקש מפלט. הוא החליט להתאמץ בעבודת השמחה, הן רבינו הקדוש חזר והזהיר רבות על כך שהקדושה תלויה בשמחה, וגזר אומר ש"עיקר שמירת הברית זוכין על ידי שמחה" (ליקו"מ, קסט).

בשיחת חברים שמע על כך שמחובת השמחה להכריח עצמו אליה, וכפי שרבינו הקדוש אומר: "צריך להכריח את עצמו בכח גדול להיות בשמחה תמיד, ולשמח את עצמו בכל אשר יוכל ואפילו במילי דשטותא" (שם ח"ב, כד), ומוהרנ"ת מוסיף: "שאפילו אם האדם הוא כמו שהוא, אפילו אם עשה מה שעשה, וגם עתה הוא כמו שהוא, אף על פי כן באשר הוא שם, הוא מחויב להכריח עצמו בכל הכוחות להרחיק העצבות ולשמח את נפשו בכל עת" (ליקוטי תפילות, פט). אבל מה לעשות; הוא מנסה להכריח את עצמו וגם זה לא הולך, כבדות וחוסר חיות משתלטים עליו מכל עבר…

חבריו מעודדים אותו ומגלים לו: אפילו אם אינך מצליח להיות בשמחה, תעשה את עצמך כאילו אתה שמח! התהלך בחיוך רחב, דבר דיבורי שמחה כאילו הנך המאושר עלי אדמות, עשה תנועות של שמחה! רבינו הקדוש הלא גילה שה'כאילו' מזכה לבסוף לשמחה אמיתית. וכלשונו: "אם לפעמים דעתו מבולבל ואינו יכול בשום אופן לשמח עצמו, אז עצתו שיעשה עצמו כאילו הוא שמח, ואף על פי שבתחילה עדיין אין השמחה באמת בלב, אף על פי כן על ידי שעושה עצמו כאילו הוא שמח, על ידי זה יזכה אחר כך באמת לשמחה" (שיחות הר"ן, עה).

אבל הלב שלו לא מוכן לכך, הוא איש נבון, שקול ומעמיק; מה זה לעשות עצמו 'כאילו'?! האם אני בהצגה?! ובכלל, הוא מתחיל לחשב חשבון נפשו, האם הוא ראוי לשמחה, ומגיע מהר מדי למסקנה הברורה שאין כאן מקום לשמוח כלל. הוא חוטא ופושע במזיד, הוא אשם בהרבה מאד מהנפילות שלו, רוב מעשיו חלולים ונקובים, אין בהם מתום. במה בדיוק ישמח, עם 'שלא עשני גוי'?! מה זה אומר לו בסבך כשלונותיו?! הוא לא מבין, לא קולט ולא יורד לסוף דעת רבו, איך כל הפעולות החיצונות הללו יביאו לו את התרופה הנכספת.

* * *

בפרשתנו אנו לומדים על מצות תפילין: "והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך למען תהיה תורת ה' בפיך כי ביד חזקה הוציאך ה' ממצרים" (שמות יג, ט). על מצוה זו מספר מוהרנ"ת כך: "סיפר לי חברי רבי נפתלי שפעם אחת סיפר עמו [רבינו הקדוש] ממצות תפילין, והפליג מאד בקדושת התפילין, ואמר, שראוי לאדם להתלהב מאד בהנחת תפילין, כי תפילין הם קדושים ונוראים מאד, וראוי שיפול על האדם פחד ורעדה גדולה ואימה ויראה עצומה כשרוצה להניח תפילין אשר קדושתם שגבה וגבהה מאד" (חיי מוהר"ן, תקיא).

פלא והפלא, קדושה נוראה זו בוקעת ויוצאת מחומר פחות ביותר; העור החיצוני העוטף את הבהמה. בעל חי פחות ונבזה, הרועה באחו כשרירו נוטף, אין לו בעולמו אלא איבוס ולעיסה, ולפתע בוקע מעורו אור מופלא רום מעלה שכזה, איך יתכן כזאת?! אלא, שהעור הזה עבר עיבוד 'לשמה'! גררוהו, ריככוהו, שרו אותו בסיד, שפשפוהו וגרדוהו, הכל 'לשם קדושת תפילין', ואז הפכה חיצוניות נמוכה זו למשכן-אורה שאין דומה לה.

ומוהרנ"ת לומד מכך לימוד עצום ונורא גם לגבי אדם שפל ונמוך ברוחניות ככל שיהיה: הצדיקים זכו לשלמות ההשגה על ידי שזיככו את החומר שלהם לגמרי, והשיגו ברוח קדשם את כל הקדוש והיקר, אבל מה יעשו המון העם אזובי הקיר ושפלי אנוש שמלאים סחי ומאוס מכל תאוות והבלי העולם הזה? עיקר התיקון שלהם – מגלה שם מוהרנ"ת – הוא, שיתקרבו לצדיקים האמיתיים וידבקו בהם. בכח התקרבות זו יוכלו גם הם לזכות להארה מרוח קדשם, ולחיות בטהרת האמונה.

"אבל צריך שיהיה להם על כל פנים איזה 'אתערותא דלתתא', כי אי אפשר להוציאם ממקום שהם בעל כרחם, ועיקר 'אתערותא דלתתא' שלהם הוא, שיפשיטו את דעתם ויסלקו את חכמתם ושכלם לגמרי כאילו אין להם שום שכל כלל, רק יטו אזנם ולבבם היטב לקול דברי הצדיק האמת וימסרו לבם ושכלם אליו לגמרי. כי עיקר תיקונם להתקרב להשם יתברך הוא על ידי אמונת חכמים, להתקרב לצדיקים אמיתיים ולהאמין בם ולבטל דעתו נגדם לגמרי כאילו אין לו שום שכל כלל" (ליקו"ה, תפילין ה, לה).

זה סוד כתיבת התפילין על גבי עור בהמה. לא רק עור בהמה שהוכשרה בשחיטתה כשרה לתפילין. אלא אפילו עור נבילה וטריפה, ובלבד שיהיה ממין טהור. "להורות – אומר מוהרנ"ת – שהכל יכולים להתתקן והכל יכולים לקבל אור המוחין של התפילין, ובלבד שיהיה בבחינת 'עור בהמה טהורה' המעובד 'לשמה' לשם קדושת סת"ם, דהיינו שיפשיטו ויעבדו את מוחם ושכלם ודעתם מכל דעותיהם וסברותיהם ועקמומיות שבליבם שהיה להם עד הנה, רק יכינו דעתם וכוחם וכל גופם לקבל קדושת הדעת של הצדיקים על כל אשר יאמרו כי הוא זה, ולבלי לסור מדבריהם ודעתם ימין ושמאל. ואז, אף על פי שקלקל כל כך עד שהוא בבחינת עור נבלה וטריפה, אף על פי כן הוא יכול להתתקן ולקבל אור קדושת התפילין".

נדמה לנו לפעמים שאם היינו מבינים את עצת הצדיק והלב היה נמשך מאליו אחר דבריו בהבנה מלאה, היה מצבנו טוב יותר. אבל לאמיתו של דבר, ההליכה אחר הצדיק בהשלכת השכל ובתמימות ופשיטות, מטהרת את האדם והופכת אותו לכלי מוכן לקבל הארה עצומה שאינה לפי מעלתו כלל. יכול הוא להיות משוקץ כנבילה וטריפה כביכול, וה'עיבוד' הזה של ציות וקבלת דעת רבו ללא התחכמות, היא עצמה המטהרת והמזככת והמכינה אותו להארה אלוקית מופלאה ועצומה שאין דומה לה.

דווקא המקומות והעתים הללו שהשכל העצמי מנוגד והפוך כל כך מעצת הצדיק, דוקא הם הנם הזמנים והמצבים הנבחרים לתכלית ההתעלות.

נכריח עצמנו, נשליך דעתנו, נציית בכל לב, כי היא תקוות חיינו!