"ודאי שאני מאמין שהכל מן השמים וגם זו לטובה, אבל בכל זאת, איך זה שבני אדם מתייסרים כל כך? מגיפה נוראה שכזו, עולם הפוך שכזה, ערב פסח שכזה. נכון, אסור להרהר אחר מידותיו ית', ולא שאני מהרהר, אבל סתם כך, אני רוצה להבין קצת…."

זוהי דוגמא קלה מתכסיסיו של רב הטבחים העמלקי שרוצה לאבדנו חלילה משתי עולמות, הוא מטעה אותנו 'רק' לשאול 'מעט' ולהתחיל להרהר 'קצת', ובכך הוא מסכן חלילה את כל קיומנו.

חמץ – אסור אפילו ב'משהו'

השי"ת שבראנו ברוב טובו ורחמיו, מכיר ויודע היטב את מציאותנו, והוא שקבע בתורתו הקדושה שכאשר האדם בא לשוב אליו הוא חייב בכל חומר הדין לבער ולהשליך ולשרוף כל נקודת מחשבה עצמית שנוגדת את האמונה. זוהי מצות ביעור חמץ ואכילת מצה – מיכלא דמהימנותא. האמונה עניינה תמימות והשלכת השכל, ובחג הפסח ראש למועדות ויסוד הנחלת האמונה נצטווינו להשבית ולהוציא מבתי המח והשכל והלב כל פירור ומשהו של חימוץ מחשבות עצמיות, כי בכוחו של פירור קטן ו'משהו' כזה לקלקל את הכל. וכפי שכותב מוהרנ"ת במכתבו לבנו (עלים לתרופה, מכתב שנג) על החובה 'להיות נזהר ממשהו חמץ', ומוסיף על כך: "ובחסדי ה' יש במחשבתי הרבה בענין המשהו הזה, כי עמוק עמוק הוא מאד מאד, והכל יכולין להבין איך הכל תלוי במשהו!".

כל בנין האמונה של האדם תלוי במשהו, "ועל כן, כי אנו צריכים לברוח מהם לגמרי, כי יוכלו לקלקל לגמרי חס ושלום" (ליקוטי הלכות, כיבוד אב ואם ב). כל הרהור קל שהאדם מניח לכתחילה במוחו ומשהה אותו מרצונו וחושב זאת מדעתו, מערער את כל היסוד כולו ויכול להביאו לעברי פי פחת חלילה, וכל העבירות והקלקולים מתחילים מ'משהו' דק מן הדק, שפותחים פתח לכל מעללי היצר המדיחו מן הטוב חלילה. חמץ בפסח אסור אפילו במשהו, כי אפילו משהו מאלו המוחין של בחינת חמץ פוגמים עכשיו מאד מאד

מקורי עכביש – לעבותות עגלה…

חז"ל הקדושים (סוכה נב.) מגלים לנו: "יצר הרע בתחילה דומה לחוט של בוכיא [חוט של עכביש] ולבסוף דומה כעבותות העגלה", ההתחלה היא בחוט דקיק וחסר משמעות, והוא מתעבה והולך כעבותות העגלה שכופתים את האדם כשבוי שאין בכוחו לעמוד כנגד. ומוהרנ"ת מבאר שהחוט הדק והמשהו הזה הינו במחשבת האדם: "צריך כל אדם לידע שהוא תלוי בכל עת בחוט השערה, שיכול האדם לקלקל הרבה מאד על ידי חוט השערה חס ושלום, כי זה יודע כל אדם בנפשו שעיקר קלקולו ופגמיו וחטאיו ח"ו כולם התחילו מחוט השערה, על ידי שלא נזהר בתחילה לשמור מחשבתו היטב, ונמשך אחר המסית מעט מעט רחמנא ליצלן" (ליקו"ה, נזיקין ד).

ספקות, קושיות ובלבולים, מתחילים מ'משהו', הוא רק רוצה להבין קצת, לא שהוא מפקפק חלילה, האמונה עדיין איתנה לכאורה, אבל אם מתירים להכניס בקיע קטן בחומה זו, היא מתעצמת ופורצת את החומה יותר ויותר חלילה עד שהיא יכולה להיחרב לגמרי. "ועל כן אסור חמץ במשהו בבל יראה ובל ימצא, כי אין בין חמץ למצה אלא משהו, כי חימוץ המח תלוי במשהו, כי כשרוצים לברוח מן הספקות והקושיות צריכים ליזהר ממשהו בעלמא, כי תיכף כשמתחילין להחמיץ המח באיזה ספק כל שהוא, תיכף נתבלבל המח מספק לספק עד שנתבלבל דעתו בספקות וקושיות גדולות" (שם, פסח ד).

דבר זה נכון לגבי כל חלקי האמונה, ובמיוחד לגבי יסוד האמונה שהשי"ת אוהב אותנו ושומע תפילתנו בכל עת ושומר עלינו לעד באהבה בלי גבול.

מקור הצרות – 'היש ה' בקרבינו'

חובתנו לדעת, ששמירת האמונה מותנית בכך שנשים מחסום-אש נגד לבנו ומוחנו שלא להניח שום הרהור קל שמא אין השי"ת שומע תפילתנו חלילה, זוהי קליפת עמלק המסיתה לחשוב "היש ה' בקרבנו אם אין" והיא המביאה את כל הצרות רח"ל (ראה בהרחבה בליקוטי הלכות נחלות ד) והחפץ בחיים עומד בגבורה גם בעת הסתרה וחושך מעובה, ומתעצם באמונת אהבתו ית' אותנו, ומאמין שהשם יתברך משגיח עלינו בפרטיות לטובה ושהוא שומע תפילת כל פה, ללא עוררין כלל, מבלי לחפש לתרץ שום קושיא היכן הם כל התפילות שהתפללנו ומדוע עדיין הישועה מתעכבת.

רבינו הקדוש סיפר על כך שבקטנותו הרבה לבקש ולהפציר הרבה מאד על ישועות רוחניות, אך בפועל לא ראה את ישועתו. "וכמה פעמים היה שהיה נופל בדעתו מחמת זה, שראה שהוא מתפלל ומעתיר ומפציר כל כך שיתקרב לעבודת השם יתברך ואין מסתכלים עליו כלל, ומחמת זה נפל לפעמים בדעתו ולא היה מדבר עוד כל כך בינו לבין קונו איזה ימים. אחר כך נזכר בעצמו והתבייש בעצמו על שהרהר אחר מידותיו יתברך, כי באמת בוודאי השם יתברך חנון ורחום ה' ובוודאי הוא רוצה לקרבו" (שבחי הר"ן, יג).

מחשבה כה 'תמימה ופשוטה' של חלישות הדעת שלא רוצים בתפילתו, גרמה אחר כך לרבינו הקדוש בנערותו להתבייש… הוא התחרט על שהרהר אחר מידותיו ית'; איך העזתי נגד ה'רחום וחנון' שבוודאי רוצה לקרבני.

וכך עלינו לגשת לכל ענין התפילה ולכל הקשר הנצחי שבינינו לבין אבינו שבשמים: לזכור שההשגחה הנפלאה שגילה לנו במצרים, חיה וקיימת לעד! כי בוודאי בכל דור הוא עזרתנו וישועתנו סלה והוא "שומר עמו ישראל לעד". ואת האמונה הזאת שהוא "גאל ישראל" וש"הוא ה' אלוקינו ואין זולתו ואנחנו ישראל עמו הפודנו מיד מלכים, מלכנו הגואלנו מכף כל העריצים" – חייבים אנו לקבוע בכל עוז בליבנו בלי שום צד פקפוק והרהור כלל, אפילו לא במשהו דמשהו.

טהרת המחשבה על ידי קדושת הפסח

את הכח לטהרת אמונה זו אנו מקבלים על ידי קדושת פסח. ביעור החמץ הגשמי מעורר את הכח הרוחני להינצל מספקות וקושיות. וכך גם אכילת המצה האפויה באש, שמנעה חימוץ המחשבות; אשר נועדה להשריש אמונה תמה בלב ללא שום חשש משהו של הרהור קל נגד הנהגתו ית'. כך גם סיפור יציאת מצרים – סיפור האמונה הבהירה שה' אתנו עמנו ואצלנו ושומע קול שוועתנו בכל עת, וההגדה בקול רם. וכך גם קדושת הארבע-כוסות של יין, שמתקנים את הדעת ואת הברית (ליקוטי מוהר"ן, כ) שהם שלמות האמונה, לזכור שה' קשור אלינו בכל מצב בברית עולם ולא להניח לשום בלבולים וספקות להניד את בירור הדברים הללו. כך גם הרחיצות ואכילת כרפס שמוהרנ"ת מבאר שכוחם יפה לעורר בטחון שלם שלא להרהר אחר  מידותיו ית', אלא לבטוח בו בכל עת ['רחיץ' בארמית פירושו 'בטחון'], וכלשון קדשו: "שאפילו כשהאדם בעניות ובדחקות גדול ופרנסתו מצומצמת מאד ואין לו כי אם מעט ירק, אל יהרהר אחר מידותיו, רק יאמר: הלא גם זה המעט ירק הוא חסד נפלא מה' יתברך! על כן אני בוטח בו כי האלקים הרועה אותי במעט ירק הזה הוא יכול לפרנסני בכבוד ועושר גדול כרצונו" (ליקוטי הלכות, נט"י לסעודה, ו).

והעיקר, שנשתוקק לקבל את האמונה הזאת ואת השלכת השכל העצמי, ולהיטהר אפילו מהרהור של 'משהו', להיות נאמנים לה' ולהנהגתו הרחומה בכל מצב. "כי באמת כל אדם ראוי לשפוט את עצמו ולהבין כי ה' הצדיק על כל הבא עליו, ועדיין ה' יתברך מיטיב עמו מאד לפי מעשיו, אף בגודל דוחקו ועניותו אפילו אם יש לו דקדוקי עניות חלילה, אף על פי כן ראוי לו להבין שלפי מעשיו עדיין ה' יתברך מיטיב עמו ומקל משפטו עליו בחסד וברחמים גדולים, כי צדיק ה' וישר משפטיו" (שם, גביית מלוה ג).

לא לחינם שלח הקב"ה את ידו ומידת גבורתו בדמות יצור כה זעיר ונעלם, והוא מהפך את העולם לתוהו, ללמדנו ולהורות לנו שגם 'משהו' של רע – מחשבה דקה ונעלמה נגד בהירות האמונה – יכולה להרוס בלי גבול.

כל התגברות הופכת עולמות!

ומידה טובה מרובה: כל התעצמות נגד ה'משהו' הזה, וכל חטיפת נקודת אמונה, יכולה להפוך עולמות לטובה! וכפי שמוהרנ"ת מרחיב: "מי שהוא איש כשר קצת יש לו בוודאי יסורים גדולים מזה, ומתגבר בכל עת נגד המחשבות וההרהורים, וכל תנועה שמנתק עצמו מהם כחוט השערה הוא יקר בעיניו יתברך מאד מאד, כי הוא ידע יצרנו ויודע איך הוא מתגבר על כל אחד ואחד, על כן יקר בעיניו יתברך כל תנועה ותנועה, אפילו היא כשערה ממש, מה שהאדם מושך את עצמו מהסטרא אחרא אל הקדושה, וכמובא כמה וכמה יקר חוט השערה ואפילו פחות מזה [!] שאלפים עולמות אינם כדאי נגד זה" (ליקוטי הלכות, נזיקין ד).

בפסח זה נכריז ונפרסם ש"ואנחנו עמך וצאן מרעיתך נודה לך לעולם", בין במידת הדין ובין במידת הרחמים נודה ונהלל בשירות ותשבחות, "מתחיל בגנות ומסיים בשבח", גם המרור והגנות יהיו חלק מסיפור שבחיו יתברך מתוך אמונה בהירה שכל מה דעביד רחמנא לטב עביד ובוודאי הכל יתהפך לטובה, נקפיד לבער כל 'משהו' של מחשבה נגד האמונה חלילה, ונחטוף בשמחה כל חוט השערה של מחשבת אמונה והתחזקות, כי הם חיינו ואורך ימינו ותוקף ישועתנו לעד.

"ואם מתמהמה איזה דבר ישועה, צריכין לחכות לו. כי לַכֹּל עת, והכרח להמתין על כל דבר, כי בזה העולם צריכין לסבול הרבה הרבה, והעיקר להמתין ולידום לישועתו תמיד ולבלי להרהר אחר מידותיו יתברך כלל, וסוף כל סוף יושיע ה' בכל הדברים. כי צריכין לקיים דברי רבותינו זכרונם לברכה כפשוטו, שהזהירו אותנו לומר תמיד: כל מה דעביד רחמנא לטב עביד!" (עלים לתרופה, מכתב כב).