כוחו של החג פועל עדיין
י״ח בתמוז תשע״ט
כדי להתחבר אל ימי החג שעברו, בידינו לשוב ולינוק כוחות מחודשים מן החג – אם נתחיל מחדש לעמול על האמונה. עמל זה פירושו לשנן בפה ובמוח, מי מנהיג את כל מה שמסביבנו, למי נצטרך לתת דין וחשבון על כל פעולה מפעולותינו; ומהי תקוותנו הנפלאה – על אף כל ההרגלים הרעים שלנו.
כוח החג פועל עדיין
זה עתה תמו ימי החג, תמו אך לא עברו, שכן החגים והמועדים לא נועדו כדי לחוותם בשעתם בלבד, אלא הם עורקי חיים שאמורים להזרים לנו חיות חדשה וכוחות מחודשים בכל השנה כולה.
"הלב של כל השנה" – אומר רבינו הקדוש – "הוא שלש הרגלים" (ליקוטי מוהר"ן ח"א ל-ה) וכשם שהלב הינו אבר שהנשמה תלויה בו ולא ניתן להפריד בינו ובין הגוף, כך גם הימים הטובים הינם חלק חיוני של כל השנה הצריכה לינוק מהם; ואם בכל המועדים כך, בפסח שהוא 'ראש לרגלים' (לקו"ה בו"ח ה-כב) – על אחת כמה וכמה. כל הגוף צריך להיגרר אחר הראש.
* * *
פסח-חג-האמונה בא להשריש בקרבנו את ידיעת ההשגחה, שאין שום כוח ששולט בעולם או גורם למאורע כלשהו – מלבד ה' יתברך, וכי 'דרך הטבע' אינו אלא לבוש המכסה את ההנהגה התמידית, הניסית, של ה' בבריאה.
את הגילוי הזה למדנו בפסח: שידוד המערכות שארע בימי צאת אבותינו ממצרים בכל מערכות הטבע – בים, ביבשה ובאויר, באדם, בבהמה ובכל כוחות הבריאה – היה ונשאר עדות נצחית שאין דבר בעולם שמונהג מעצמו, אלא הכל נעשה ברצונו יתברך.
* * *
בימי הפסח קיבלנו את 'תרופת האמונה' – אכילת המצה המהווה זכר לחיפזון שבו יצאו ישראל ממצרים, דבר שרומז לאמונה בהשגחת ה'.
שכן בני ישראל יצאו ממצרים בלי צידה לדרך, מכיוון שהאמינו בהשגחת ה' עליהם. הם גם נסעו בחיפזון, באופן על טבעי, כאשר שישים ריבוא אנשים הגיעו לרעמסס בקפיצת הדרך.
מאותה סיבה אסור החמץ בימי הפסח, מכיוון שהחמץ רומז להסתרת הטבע על ההשגחה העליונה. חמץ – מלשון "כי יתחמץ לבבי" (תהלים עג), כשהכוונה לכך שהלב נחמץ למראה תופעות טבע שמסתירות את הנהגת ה' בעולם.
איסור החמץ ואכילת המצה בפסח נתנו לנו כוח ודעת להאמין שאין שום מהלך טבעי בבריאה שמנותק חלילה מן ההשגחה של השם יתברך, תמיד ובכל עת.
* * *
למה אם כן עכשיו, אחרי פסח, מותר החמץ?!
רבי נתן מאיר לנו הארה יסודית:
התפקיד שלנו הוא לגלות דווקא בתוך החושך את אור האמונה. אילו היה הכל גלוי וברור, לא היתה לנו בחירה אם להאמין או לא, וגם לא היה שייך לקבל שכר על האמונה.
אלא שבתחילה, כשאנחנו יוצאים לדרך גילוי האמונה, עלינו לדעת איך לגשת אל החושך.
זהו חג הפסח, בו שאבנו מלוא חופניים אמונה בכוח ההשגחה המסתתרת מאחורי הטבע שבבריאה. כעת אנו יכולים לשוב ולהתעסק עם החמץ ועם כל כוחות הטבע – ויכול נוכל לקשר את הכל להשגחה שמסתתרת בהם (ראה ליקוטי הלכות נטי"ש ב).
* * *
כדי להתחבר אל ימי החג שעברו, בידינו לשוב ולינוק כוחות מחודשים מן החג – אם נתחיל מחדש לעמול על האמונה.
עמל זה פירושו לשנן בפה ובמוח, מי מנהיג את כל מה שמסביבנו; למי נצטרך לתת דין וחשבון על כל פעולה מפעולותינו; ומהי תקוותנו הנפלאה – על אף כל ההרגלים הרעים שלנו.
כל אלו כלולים בידיעה שרק ההשגחה הפרטית מנהיגה את העולם, ואין שום כוח אחר שולט כאן.
עמל האמונה גם מחייב שגם כאשר תוקפות אותנו מחשבות של 'טבע' – נדחה אותם ב'שב ואל תעשה'; לא נתייחס אליהן ולא נהגה בהן, אלא נסיח את הדעת מהן ונברח אל מחשבות של אמונה והשגחה.
בכך בעצם אנחנו מתחברים לאותם כוחות נפלאים שהכנסנו בקרבנו בימי החג, ובכך אנחנו מקבלים תקווה מחודשת ועל טבעית לצאת מאפילה לאורה.
גם אם נראה לנו שבימי החג לא ניצלנו את הזמן כראוי, יש בכוחנו לפעול ולבקש עתה על העבר – שה' יקבל את המצוות שעשינו בחג ויחשיב אותן כאילו' עשינו אותן בשלימות, וכפי שרבי נתן כותב לבנו לגבי חג הפורים: "ויכתוב לי אם היה שמח בפורים כראוי. ואיך שהיה, צריכים עתה לבקש ולהתפלל להשם יתברך שיקבל שמחתנו וכל המצוות של פורים כאילו קיימנום בכל פרטיהם" (עלים לתרופה תכ).
