כתב רבינו הקדוש (ליקוטי מוהר"ן ב, תורה פג) שעל ידי תפלה זוכה לפשוט את גופו המצורע שהוא ממשכא דחויא, ולקבל גוף קדוש מגן עדן, כמו שכתוב "והנה שבה כבשרו" – שנתרפא מצרעתו.

הענין מתבאר על פי מה שכתב רבינו (לקו"מ קיא) שהסטרא אחרא מסבבת הקדושה מכל צד,  וכאשר יתעורר לשוב אל ה', קשה לו מאוד להתפלל ולדבר דבורים לפני ה'. ומחמת שאי אפשר לו לדבר דבורים בדחילו ורחימו עם החיות הראוי, לכן כל הדבורים והתפלות שהוא מדבר לא יוכלו לבקוע המחיצות והמסכים המבדילים ולעלות למעלה, ולכן נשארים הם למטה תחת המסכים עד אשר יזכה וישוב באמת ויתפלל מעומק הלב, ואז מבקע כל המחיצות והמסכים המבדילים, ויעלו עמו כל הדיבורים שהיו מונחים למטה עד הנה.

הגוף המצורע שהוא מעור הנחש הם הם אותם מחיצות ומסכים שאינם נותנים לו האפשרות להתפלל לה'. כאשר מצליח על כל פנים פעם אחת להתפלל תפלה ראויה, אז כבר זכה לצאת מרשות הסטרא אחרא.

מבואר שם (ליקוטי מוהר"ן ב, תורה פג) שלזכות לתפלה, זה רק על ידי תיקון הברית, וכידוע לתיקון הברית מגיעים רק על ידי הצדיק. בילקוט ממליץ את הפסוק כסף נבחר לשון צדיק, על זה שהוסמך ענין כפרה המוזכר בסוף פרשת תצוה, למילים 'כי תשא' המופיעות בהתחלת הפרשה הבאה. וסמיכות זו באה להורות שהצדיק (היינו משה רבינו) גם הוא מכפר. ומובא בזוהר הקדוש על הפסוק יראה כל זכורך את פני האדון ה' – שזה מתיחס לצדיק, ומי שרואה את הצדיק בודאי רואה פני השכינה לפי שהשכינה מסתתרת בתוכו.

***

כתב הילקוט (נחמיה ט): אמר רבי סימון, שלוש מציאות מצא הקב"ה – אברהם, שנאמר "ומצאת את לבו נאמן לפניך" (נחמיה ט); דוד, שנאמר "מצאתי דוד עבדי" (תהלים פט); ישראל, שנאמר "כענבים במדבר מצאתי ישראל" (הושע ט).

הנה לשון "מציאה" לכאורה קשה להבין איך שייך מציאה אצל הקב"ה, וכי ממנו יכול להאבד משהו? ויש להסביר, שכל מי שנמצא ברשות הסט"א נחשב אבידה כלפי הקדושה (שהרי נחשב אינו ברשותו) והוא נמצא בסכנה שלא ישתקע שם. ואחרי שמתעורר לעשות תשובה ופורץ את כל המחסומים לברוח לה' – אז הוא נחשב מציאה.

אברהם אבינו גדל בין עובדי כוכבים, וכמה שנים ארך לו החיפוש עד שהגיע לאמונה בה', ולכן הוא נקרא מציאה. דוד המלך, על אף שגדל בין מאמינים, בכל זאת היה נרדף והיה מוכרח לגלות בין הגוים כמו שאמר על עצמו כי גרשוני מהסתפח בנחלת ה'. וכן עם ישראל שהו רבות בשנים בגלות מצרים איפה שהיו משועבדים לאומה מושחתת עובדת כוכבים ומזלות ואשר להם כל מדה גרועה כמו שכתוב "כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בתוכה לא תעשו".

מכיון שכולם התעלו על פי בחירתם ומרצונם הטוב, לכן נקראים בשם "מציאה".

ובל נחשוב שזה מן הדברים הקלים לצאת מן החושך, ונבואת יחזקאל מהחיאת העצמות היבשות תוכיח.

חז"ל דנו בזהות של העצמות היבשות, מי הם היו, בילקוט (יחזקאל לז) מובא בשם ר' יהושע:  כשגזר נבוכדנאצר שישתחוו לצלם שהעמיד בבקעת דורא, הוציא כרוז שכל מי שלא ישתחווה ישרף באש. היו מישראל שלא בטחו בה' ועשו כגזירתו. משניצלו חנניה מישאל ועזריה מתוך כבשן האש (איפה שהושלכו משסרבו לקיים פקודת המלך), שינה נבוכדנאצר את טעמו ואמר לאלה שאכן השתחוו: אתם הייתם יודעים שיש לכם אלקים שמציל אתכם, אז למה עזבתם את אלקיכם והשתחויתם לאלילים? וצוה להרוג את כולם, והם היו העצמות היבשות שהחיה יחזקאל.

ומכאן מוסר השכל לאלה הנכנעים לדרישות השונות של מושלי ארץ שהם כנגד התורה, בחשבם שכך ישרדו ויצליחו. כאן רואים איך שהמושלים הם כקנה רצוץ אשר הסומך עליהם יתאכזב, שהרי נבוכדנאצר הוא הוא זה שגזר עליהם לעבוד ע"ז, והוא בעצמו הנוקם מהם על עזבם את ה'.

וממשיך הילקוט לבאר למה הקב"ה עשה בזה נס והפך סדרי בראשית כדי להחיות מתים אלה: באותה שעה היו ישראל יושבים ובוכים מרוב שברון לב בחשבם שיטמעו בגלות בין הגוים, והתיאשו מן הנבואה שיוחזרו לארץ ישראל ושיבנה הבית בשניה שבעים שנה אחרי חורבן הבית הראשון. וכך כותב הנביא יחזקאל (לז, יא): העצמות האלה כל בית ישראל המה הנה אומרים יבשו עצמותינו ואבדה תקותינו נגזרנו לנו. על כן מתנבא הנביא: הנה אני פותח את קברותיכם עמי, והבאתי אתכם אל אדמת ישראל.

אמר להם הנביא, אותו יאוש אשר הוא מכונה "קבר" אין לו מקום כלל, משום שקרובה היא גאולתם.

ומזה אנו רואים את גודל הסכנה בהאי עלמא, כמה קל ליפול לעצבות ומרה שחורה, כמה נחוצים איפוא דברי העידוד שאמר רבינו "אם אתה מאמין שיכולין לקלקל, תאמין שיכולין לתקן" (ליקוטי מוהר"ן ב, תורה קיב). אלא שנחוץ לזה הרבה עזות דקדושה, כמו שכתב רבינו שלתפלה מוכרחים עזות, איך אפשר לעמוד לפני מלכו של עולם בלי עזות דקדושה? עזות דקדושה זו מקבלים רק מן הצדיק (ראה ליקו"מ ל,ח, כד,ח).

אפילו הבא לעבוד את ה' – אבל בכוחות עצמו – עלול מאוד לרמות את עצמו, כעין זה מצאנו לנבוכדנאצר באותה עובדה שכל כך התלהב מהניסים שנעשו מול עיניו עד שהתחיל לומר שבחים כלפי מעלה, ואומרים חז"ל (סנהדרין צב:) שאלמלא בא מלאך וסטרו על פניו, היו שבחיו עולים על אלה של דוד המלך.

הקושי בזה נראה בעליל. למי איכפת שיאמר אותו רשע שבחים לה' עד שצריכים לשלוח מלאך במיוחד כדי לעכב אותו? אלא הענין מתבאר על פי דברי המדרש תנחומא על הפסוק "וירא פרעה כי היתה הרווחה", וז"ל: כן הם הרשעים כל זמן שהם בצרה מכניעים עצמם. משהצרה עוברת חוזרים לקלקולם.

כמה היו מחשיבים בשמים את השבחים של אותו רשע לו היו כנים ולא נאמרו בשעת שכרון של החושים. כל ההתפעלות של הרשע היתה רק לפי שעה ומיד חזר לסורו, ועל שבחים כאלה נאמר "נעתרות נשיקות שונא".

ומזה אנו רואים גודל הנחיצות בהתקשרות לצדיק שעל ידי זה עבודתו היא עבודה תמה.

מסופר על רבי נחום מצ'רנוביל זי"ע שפעם נקרה לאכסניא במקום נידח, בעל האכסניא היה בור גמור. כשקם ר' נחום בלילה לערוך תיקון חצות בבכיות כדרכו, נתעורר בעל האכסניא ורץ לחדרו להגיש לו עזרה, בחשבו שאינו חש בטוב. הסביר לו ר' נחום שאינו חולה כל עיקר אלא שבוכה הוא על חורבן בית המקדש. כל הענין סקרן את הכפרי, היות שמרוב בורות אף פעם לא שמע שמץ דבר ממשהו שנקרא בית המקדש, הסביר לו ר' נחום שכאשר היו ישראל שרויים על אדמתם היו מקריבים קרבנות לה' בבית המקדש ואנו מצפים לביאת משיח שיחזירנו לארצנו, ושוב יבנה בית המקדש.

הכפרי נבהל לשמוע על אפשרות כזאת שיצטרך לעזוב את האכסניא והמשק הצמוד ולעלות לארץ ישראל. כדרך עמי הארץ ההולכים מדעת אמם לדעת נשותיהם (לשון הרמב"ם) הלך לשמוע את דעת אשתו בנושא.

אשתו היתה נחרצת בהתנגדותה. איך יעזבו את כל רכושם ויעלו לארץ ישראל בחוסר כל? הסביר לו ר' נחום שאין בזה הקרבה כל כך גדולה כמו שנראה לעין שהרי אנו, היהודים, כעת בגלות, וגם הוא בודאי סובל מהתנכלויות של שכניו הפראיים. הלך הכפרי שוב לשאול בדעת אשתו. התקשתה האשה למצוא דרך לצאת מן הסבך עד שהבזיק רעיון במוחה. תאמר לו, צוותה לבעלה שהמשיח יקח אתו את הגוים הפראיים לארץ ישראל ואנחנו נשאר כאן בשלוה עם כל רכושינו!

יצא ר' נחום ודרש, שכנראה שזאת כוונת הפסוק והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים שהגאולה תבוא מתי שנמאס ונעשה בלתי נסבל עול השעבוד, ולא כאותו זוג שכל חשקם היה דוקא לחבל העמים.

ביציאת מצרים כשהגיע זמן הגאולה נעשה הקרקע בוערת מתחת רגליהם. כתבו בספרים שאילו היה מתעכב גאולת מצרים היו נופלים בשער החמישים של טומאה, ואז היו נשארים עבדים במצרים לחלוטין. בהתאם לכך סבבה ההשגחה שנעשה עומס השעבוד קשה מנשוא, ואז צעקו לה' מעומק הלב ופעלו על ידי זעקתם.

בזמן של מרדכי ואסתר הגיע גם כן זמן של גאולה (עבודת בנין הבית השני על ידי עולי בבל נפסק קודם ולנס פורים היה השפעה על המשך בנייתו ברשותו של המלך שאחרי אחשוורוש).

שוב סובבה השגחה העליונה שמצב ישראל בגלות יהיה קשה מנשוא. הדבר נעשה על ידי הזמנתו של אחשוורוש ליהודים להשתתף בסעודה שלו. היות וכל עילת הסעודה היתה כדי לחגוג את אי-בניית בית המקדש כמבואר בגמרא (אחשוורוש חשבן שכבר עברו שבעים שנה מחורבן בית ראשון, ולפי חשבונו לא נתקיימה הנבואה של בניית בית שני). היהודים היו במלכודת: אם לא ילכו הם מבזים את המלך ומכניסים את עצמם לסכנה. אם ילכו, נמצאים מודים שלא יבנה הבית.

מרדכי הורה להם לא ללכת משום שעל עיקרי האמונה חייבים למסור את הנפש, אבל הם לא עמדו בנסיון ונכנעו לפקודת המלך.

הם בקשו להתחמק ממאבק אבל לא הצליחו בזה, משום שהאיום הגיע להם ממקור אחר, ממה שהמן הרשע מנצר עמלק עלה לגדולה וניצל מעמדו להביא לגזירת כליון על כל עם ישראל ר"ל. [ומזה אפשר ללמוד לקח שלא מרוויחים כלום מהתחכמות, ואם בקיום התורה שעליה נאמר "דרכיה דרכי נועם" נשקף לנו סכנה על אחת כמה וכמה למי שעוזב את התורה].

ואז היה עם ישראל בסכנה עצומה, וקבעו תעניות וצעקו לה' עד שנשמע קולם במרומים והדין הומתק, ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם.

כמו שנענו אבותינו בשוועתם לה' ביציאת מצרים, וכן בימי מרדכי ואסתר, כמו כן שערי רחמים פתוחים אף לשוועתינו. אבל דא עקא שלב האבן אינו מניח לנו לצעוק לה'.

רבינו הנחיל לנו הדרך איך לרכך את לב האבן עד שיהיה נחלף ללב בשר. הוא פעל עבורינו שמתי שנתבודד ונשפוך שיחנו לפני הבורא נקבל בזה בחינת רוח הקודש, על ידי הדרך שהדריך אותנו בה כל האבידות נהפכות למציאות. כמו יחזקאל הנביא בשעתו מחיה רבינו הקדוש את העצמות היבשות – אלה שנפלו לעמקי היאוש. רבינו פותח את סגור לבם ומחיה אותם בטל של תחיה.