'זה כבר גובל בבזיון חמור, כמוהו כעשיית שחוק מהשם יתברך' – הוא חושב לעצמו במרירות עצומה. ליפול ולקום, להיכשל ושוב להתחזק, להתלכלך ולשוב ולהתחדש, כמה פעמים אפשר להבטיח להיטיב ולחזור לסורו ולקבל על עצמו פעם נוספת, זה נראה לו כחוכא ואיטלולא.

"לולי שהיו ישראל משליכין מעצמן החכמות, לא היו מקבלים התורה, כי היו יכולים לכפור בכל ח"ו, ולא היה מועיל להם כל מה שעשה משה רבינו עמהם, אך ישראל עם קדוש ראו האמת, והשליכו החכמות, והאמינו בה' ובמשה עבדו, ועל ידי זה קיבלו התורה" (ליקוטי מוהר"ן, קכה).

זה נשמע מוזר שבר-דעת יכחיש הכל, אחר שעיניו רואות במוחש גילויים נוראים שכאלו. אבל אחר הטעיה זו של ענוה פסולה ניתן להבין זאת; הוא יכול להודות שה' גדול ונורא ושהוא שליט בעליונים ובתחתונים, אבל הוא מוציא את עצמו מהכלל, מתוך חלישות הדעת זו, שאין זה לפי כבודו יתברך ששפל וחסר לב שכזה – אשר ימים ושנים מוסיף ליפול ולפגום – יעבדנו. ולכן הוא מתרפה ומתרשל, ולבסוף מתייאש לגמרי חלילה. כך, שבסופו של דבר הוא לא בא לקבל את התורה מחדש וכופר ביכולתו להתחדש ולהתחיל מחדש.

"אך ישראל עם קדוש ראו האמת והשליכו החכמות ועל ידי זה קיבלו את התורה"; הם הבינו שעליהם לקבל את האמת מפי משה, ושאין להם להתערב לפי הבנתם מה מביא כבוד ונחת רוח לה' יתברך, ורק משום כך הטו שכמם לקבל את התורה.

וכך מלמדנו צדיק האמת: "עיקר גדולתו של הקב"ה הוא, שגם הרחוקים ממנו יתברך מאד מאד גם הם יתקרבו לעבודתו, ובזה נתייקר ונתעלה שמו יתברך למעלה ולמטה!" (ליקוטי עצות, התחזקות ב). לא רק שהשי"ת סובל ומאריך אף וחונן את גודל רחמיו וחנינותיו לדלי נפש אלו, אלא  שזהו עיקר גדולתו כבודו ויקר תפארתו! עד כמה  רחוקה הבנה זו מדעתנו העלובה…

ומוהרנ"ת לומד מכך הלכה למעשה: "על כן אין לאדם לייאש עצמו מלהתקרב לעבודת השם מחמת שנתרחק מאד מהשם יתברך על ידי חטאיו המרובים אף שהרבה לעשות רע ח"ו, כי אדרבא, ממנו דייקא יתעלה וישתבח ויתגדל כבודו יתברך ביותר".

את המקור לכך מביא רבינו הקדוש (ליקוטי מוהר"ן, י) מדברי הזוהר הקדוש (יתרו סט:) שאומר, שבשעה שיתרו בא ואמר "כי עתה ידעתי כי גדול ה'" אז נתייקר ונתכבד ונתעלה שם השם למעלה ולמטה, והוא מוסיף: "נמצא, זהו כבודו, כשבני אדם שהם מחוץ לקדושה, מקרבים את עצמם לפנים מהקדושה ומכניסים אותם לפנים, זהו כבודו" (ליקוטי מוהר"ן, יד).

בכך נבין מדוע מתחילה פרשת 'קבלת התורה' במעשה יתרו: כאן נעוצה ההתחזקות העצומה לכל אחד ואחד לדורות בבואו לקבל את התורה הקדושה מחדש, שכן זהו עיקר קבלת התורה, וכפי שרמוז בתחילתה של פרשת קבלת התורה: "בחודש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים ביום הזה באו מדבר סיני", ודרשו חז"ל: "לא היה צריך לכתוב אלא 'ביום ההוא', מהו 'ביום הזה', שיהיו דברי תורה חדשים עליך כאילו היום ניתנו" (רש"י). ומשמעותה של התחדשות זו, היא שלא ליתן למשחית הזה של ייאוש והסתכלות מגונה על עצמו, לבוא ולנגוף ולהרפות ידיו מלהתחדש ולקבל את התורה מחדש.

לכך פותחת פרשתנו במעשה יתרו, להורות שלא זו בלבד שאין זה נכון שהרחוק והמסואב והמשוקץ ביותר אינו כדאי לבוא מעתה לעמוד ולשרת, אלא אדרבה, אם הוא התרחק שוב ונפל ביותר הרי שמצד אחד הנחת רוח והכבוד שייצאו ממנו עולים על הכל, "כי אדרבא, ממנו דייקא יתעלה וישתבח ויתגדל כבודו יתברך ביותר".

יתרו הרי "לא הניח עבודה זרה שלא עבדה" (רש"י). עבודה זרה כוללת פגמי כל התורה כולה ח"ו, הוא היה שקוע בעמקי עמקים. ודווקא כשרחוק זה חזר והכיר בבוראו נתחדש ממנו כבוד ה' באופן נפלא ונשגב שכזה.

מוהרנ"ת מוסיף ולומד מגילוי זה של יתרו הלכה למעשה: "אפילו אם יודע בעצמו שמעשיו מקולקלים הרבה וכבר נכשל במעשיו פעמים אין מספר, אף על פי כן זה היום הוא חדש לגמרי ויכול גם ממקומו שהוא שם להגדיל ולקדש שמו יתברך, אפילו הגרוע שבגרועים, מאחר שעתה כוונתו לשמים ורוצה עתה להניח טלית ותפילין ולהתפלל, שבוודאי הוא מגדל ומקדש שמו יתברך מחדש כפי אותו היום, שזאת העבודה אינו יכול להשלים שום מלאך ושרף, ואפילו נשמות קדושות של ישראל שבגן עדן העליון אינם יכולים להשלים העבודה הזאת. אדרבא, כל מה שיודע בנפשו שהוא גרוע ומקלקל ביותר, על ידו דייקא יתגדל ויתקדש שמו הגדול ביותר בבחינת כד אתי יתרו ואמר עתה ידעתי כי גדול ה' כדין אסתלק ואתיקר שמא דקודשא בריך הוא עילא ותתא, כי כל מה שהבעל דבר מתגבר על האדם ביותר, כשהאדם חזק בדעתו ומחזק עצמו, אזי אדרבא, נתהפך הכל לטובה, שעל ידי זה נתגדל ונתקדש שמו יתברך ביותר על ידו דייקא" (ליקוטי הלכות, קריאת התורה ו, יז).