פרשת ויחי חותמת את ספר בראשית. לאחריה יבואו פרשיות הירידה למצרים, הגלות והגאולה. אנחנו נמצאים בין גלות לגאולה. גם התקופה הכללית מעוררת את זיכרון הגלות והגאולה. הציפייה לגאולה היא עמוד השדרה של עם ישראל, כל יהודי מחכה למשיח, לגאולה. לכל אחד יש סיבות פרטיות לצפות לפדות וגאולת הנפש. הגלות איננה רק מה שעובר על כלל ישראל, כל אחד וגלותו הפרטית וכולנו יחד בגלותנו הכללית. אחת הסיבות המרכזיות לקושי הגלות היא התעלומה שאופפת אותה. אדם השרוי בגלות בדרך כלל אינו מבין מדוע הוא כאן, לשם מה, לאיזו תועלת. גלות היא כמו בזבוז זמן ארוך, הלא כן? בזמן בו אנו מתבוססים בשעבוד מלכויות, חיים בחו"ל על אדמה לא לנו, מיטשטשים באמונות כוזבות ושוגים בחטאים, יכולנו להימצא על אדמתנו ולעבוד את בוראנו כדבעי. ובכן, המפתח החשוב ביותר לשער הגאולה הוא פתרון תעלומת הגלות. הגלות אכן צופנת סוד, יעקב אבינו השיג אותו בשלמות בפרשת השבוע הזו.

* * *

הסוד אומר שהגלות אינה אלא הכנה לגאולה, ושהמציאות כולה היא סולם גדול, רגליו שקועות בבלבול, עצב ודאגה, אך ראשו מתנשא לשמים. אם רק נלמד איך להעפיל עליו, נגלה שהמסע אל הפדות והחירות החל בעצם במקומות המיותרים והחשוכים שהעדפנו לוותר על קיומם מלכתחילה. הבה נרחיב:

ששון ושמחה

'היכלי התמורות' הוא שמו של המקום ממנו נוצרים כל הבלבולים והתהיות שבעולם. שם מומרים הטוב והרע, אמת ושקר משתנים ללא הרף ומתעתעים בבני אדם. בהיכלי התמורות נוצרים כל סוגי הניסיונות שמופיעים בחיינו, שם מתהפכת המציאות ללא הרף. יש להיפוכים הללו שם כולל – עצבות. התוצאה של כל המרה בין טוב לרע היא עצב. עצבות היא תוצאה של בלבול, ואם רוב מה שאנו פוגשים וחווים מבולבל ומהופך, אין פלא שהאווירה עכורה בעצבות. אך אל דאגה, כאן בדיוק סלולה הדרך לגאולה. את העצב יש להמיר בשמחה, וממילא יומרו גם כל שאר הבלבולים בחזרה, מרעה לטובה.

הרעיון הזה, מלמד רבינו, גנוז בפסוק "ששון ושמחה ישיגו ונסו יגון ואנחה". לכל אדם מצבים שמחים ולהיפך. בזמן שמחה נדמה כאילו העצבות אינה קיימת, האווירה טובה ומונעי השמחה אינם באזור. מזהיר רבינו ואומר: דע לך שכאשר הינך שרוי בשמחה אזי היגון ואנחה מסתלקים ועומדים מן הצד. הם ישובו מיד לכשייכבו האורות. לפיכך תפקידך לרדוף אחריהם, להשיגם, ולצאת עימם בעצמם במחול. בזמנים של עצב, המוח שרוי בקטנות, וכשהמוח קטן אי אפשר לצפות ממנו לחולל נפלאות. כאשר אדם שרוי בשמחה, גם מוחו גדל ומסוגל לפעול דברים גדולים. זה הזמן המסוגל ביותר לצאת ולכבוש את כל חלקי הנפש, גם העצובים והעייפים, ולכלול את כולם במעגל של שמחה והתרוממות.

אנחנו מצפים לגאולה. ובמילים קרובות יותר לחיי היומיום – כולנו מצפים לרגע בו יופיע האור וייפסק החושך, לא תהיינה יותר הפסקות חשמל והכל יתנהל על מי מנוחות. אבל אם נמשיך לחכות שזה יופיע מלמעלה, נחמיץ את ההתרחשות האמיתית, משום שהיא בוקעת דווקא מלמטה. אדם חולם על שמחה ואינו מבחין בה רובצת תחתיו, מצפה לתשומת ליבו. הבה נסביר:

לחיות גאולה

גלות היא מציאות חסרה. אנחנו חווים חיים חסרים, אין מספיק קדושה ואין שלווה ולא שמחה. החלקים החסרים מהקדושה, חלקיה האבודים של השמחה, השלמות הנעדרת של השלווה, כל אלו היכן הם? ובכן, הם בגלות. הם בדיוק במקום ממנו אנו משתדלים כל כך לברוח. היכלי התמורות ממירים טוב ורע אבל בדיוק שם נמצא הטוב, צריך רק להמיר אותו בחזרה. את שבע עשרה שנות חייו האחרונות בילה יעקב אבינו במצרים, התורה מכתירה את השנים הללו בתואר "ויחי", בזוהר על הפרשה ובמדרש רבה מובא שהיו אלו שנותיו הטובות והשלוות ביותר. את הסיבה לכך מסביר רבי נתן, הוא מלמד שיעקב אבינו השיג אז בשלמות שאת הגאולה השלימה שאין אחריה גלות, יוצרים הצדיקים דווקא במצרים. כאשר הם יורדים אל מעמקי התהיות והבלבולים, אל ערוות הארץ, היכלי התמורות ושם מגלים אלוקות – אז הם דולים וגואלים מעמקי החושך את כל החלקים הנעדרים של הקדושה, והשמחה, והאושר המקווה.

לפיכך היו שנותיו האחרונות של יעקב אבינו במצרים שלמות ומאושרות, מפני שאז השיג בשלמות את מפתח הגאולה. המפתח הזה אומר שהגאולה כאן בדיוק, לא שם. המפתח הזה מלמד אותך להביט על העצב והדאגה על היגון ואנחה ולהיוותר שליו, שלם, מאושר. משום שכל אלו לא באו כדי לגנוב ממך את חייך, אדרבה הם מגישים לך את החיים והאור, את השמחה ואת כל מה שחסר כדי להגיע ולהגשים את חלום הגאולה.

אנו בגלות. אבל גלות היא בית יוצר לגאולה. יהודי מצוי תמיד בין גלות לגאולה בין מצרים לארץ ישראל. מי שזכה להשיג את הסוד מבין שתפקידו להימצא שם, בין גלות לגאולה, ולהעתיק את כל מה שקורה סביבו מרע לטוב. להחליף את התלבושת הגלותית ולגלות סביבו גאולה.