כאבים של געגועים

כ״ו בתמוז תשע״ט

אנחנו עומדים ומתגעגעים: מתי נחזור ונראה את פני מלכנו אוהבנו; מתי תשוב המשפחה ותתאחד סביב שולחנו של אבינו שבשמים. על אף שהימים הינם ימים כאובים, אין אלו כאבי שנאה וריחוק, אלא כאבים שנובעים מעומק האהבה

קירבה ואהבה מביאים נוחם ושמחה, או גורמים כאב ויסורים? לכאורה אין מקום לשאלה, אוהבך מטיב איתך ומשמח אותך ורק מי ששונא אותך גורם לך מכאובים וצער.

אך כאשר נתבונן נראה שדווקא אהבה וקירבה גורמים לפעמים לכאבים עמוקים וקשים מנשוא.

געגועים. הלב עולה על גדותיו. המחשבה על הריחוק כה מכאיבה. הכמיהה לקירוב מנסרת את הלב, פוצעת ומייסרת עד כלות הנפש.

דוקא האהבה העזה השוררת בין שניים היא שגורמת את כאב הגעגוע. הקשר העמוק שנרקם בין הלבבות, הוא שמעורר כל כך את יסורי הפרידה ואת הרגשת החסר. דומה, שאין עוד יסורים שנוגעים נגיעה כה עמוקה בנפש כיסורי האהבה.

לאמתו של דבר, דוקא יסורים אלו מגלים את עוצמתה של האהבה; אם הפרידה לא היתה מכאיבה, כי אז ברור שגם הקשר מראשיתו רופף למדי. האהבה שהולידה את השמחה העצומה בהיות האהובים יחד, היא שמשפיעה על עוצמת ביטויה בכאב ובצער הגעגועים.

* * *

ימי 'בין המצרים' מצטיירים בעיני רבים כימים חשוכים, ימים שמצפים שיעברו כמה שיותר מהר. אין להם הכח והסבלנות לכל ההגבלות ההלכתיות שמצמצמות את ההנאות הגופניות. זה נשמע כאיזה עונש על שאבות אבותינו נכשלו וגרמו את החורבן. אין פלא אפוא שככל שנוקפים הימים הולכת ודועכת ההזדהות הפנימית עם האבל שהופך למשא.

אך האמת היא, שהימים הללו מביעים את עוצמת הקשר בינינו לבין אבינו שבשמים. הימים הללו מגלים שהקשר בינינו איננו מקרי, אלא יש אמיתי ונצחי.

וכאשר הנסיבות הקשות גרמו לפרידה – גם אם זו פרידה כה ארוכה – לא נחלשו הגעגועים. אנחנו עומדים ומתגעגעים: מתי נחזור ונראה את פני מלכנו אוהבנו; מתי תשוב המשפחה ותתאחד סביב שולחנו של אבינו שבשמים.

על אף שהימים הינם ימים כאובים, אין אלו כאבי שנאה וריחוק, אלא כאבים שנובעים מעומק האהבה.

* * *

בית המקדש היה המקום שבו התגלתה אהבת ה' אלינו במלוא יופיה והדרה. על קודש הקודשים נאמר: "תוכו רצוף אהבה" (שיר השירים ג, י) – "סדור ברצפת אהבה, ארון וכפרת וכרובים ולוחות" (רש"י שם).

זה המקום שבו הקריבו קורבנות, בו התקרבו בני ישראל לאביהם שבשמים; בו הלכו והתקרבו הלבבות גם אם הסתאבו בחטאים; בו נסלחו עוונות וטהרו הנפשות החוזרות אל האוהב האמיתי.

משנחרב בית אהבה זה, החלו הגעגועים העזים – – –

זה ורק זה הוא מהותם של הקינות ושאר ביטויי האבלות.

* * *

כמובן, שהיצר במטרה לנתק את הבנים מחיק אביהם שבשמים, פועל גם כאן במלוא עוזו; הוא מציג את הקינות ואת האבלות כאנחות של מוכה וחבול שמתאנח על מר גורלו, אנחות שהאוזן לא אוהבת לשמוע אותן הרבה מדי, זאת בעוד שכל מהותן של האנחות הוא ההיפך הגמור, אלו הן ביטויי געגוע עמוקים.

'אֵיכָה', הזעקה הראשית בקינות היא משורש 'אַיֶכָּה' (ראה ביאור הליקוטים ח"ב, יב), זוהי צעקת השתוקקות וחיפוש אחר האהוב שהתרחק. המרירות שבזעקה מביעה את עומק הקשר הנצחי שלעולם לא נפסק בינינו לבין אבינו.

* * *

גם האבלות על חורבן בית מקדשו הפרטי של האדם, המח והדעת שלו שנפגמו ושועלים שפלים מהלכים בו, היא אבלות שכל כולה געגוע ורצון לשוב אל האב שבשמיים.

רבינו הקדוש מגלה, שמי שנפל למקומות מטונפים חלילה, והוא נלכד במחשבות רעות ביותר – עליו לצעוק "איה מקום כבודו" כלומר, לבקש, להצטער, להתגעגע ולחפש היכן היא קדושת נשמתו הקשורה לקדוש ברוך הוא (ראה לקו"מ ח"ב, יב).

גם 'אַיֵה' הוא מאותו שורש של אֵיכָה-אַיֶכָּה (ביאור הליקוטים, שם). כשאדם מחפש את אלוקיו ושואל איה הוא, איה היא הקדושה שבנשמתי, אסור לו אז להתאנח בדרך של הבעת כאב על חורבן העבר בלבד; הוא חייב להבין את עומק האהבה הלוהטת אליו בשמיים ולגרום לעצמו להתגעגע לחזור לאותו אוהב.

רק כך ניתן להפוך ריחוק כה גדול לסיבה של התקרבות.

* * *

שעה שאנו ניגשים להתאבל על החורבן, חייבים אנו לעורר בלב את הידיעה הזאת: שיש למעלה מי שאוהב אותנו אהבת עולם.

אולי הסחנו דעתנו מכך, אבל האב הרחום מעולם לא שכח אותנו. מדי לילה השכינה מיללת עלינו על שאיננו סמוכים על שולחנה. היא בוכה עלינו הבנים שנתרחקנו ממקומנו האמיתי.

"בין כך ובין כך קרויים בנים"!

כן, אנחנו עדיין בנים אהובים – והוא לא פוסק לרגע מלהתגעגע אלינו.

עלינו רק מנגד להתגעגע אליו, לעורר את האהבה הישנה ולהשתוקק לחזור אל שולחנו, כי אז אנו מובטחים ועומדים שהרצונות שלנו יהפכו את ה'קינות' ל'תיקון'.

Page Reader