יש תקווה

ח׳ באייר תשע״ט

בפסח אנו חוגגים את חג החרות. חרות משעבוד מצרים. לאחר השחרור מורה לנו התורה במצוות הספירה הוראה יסודית: אין די בשחרור מן הרע, התכלית היא קנין הטוב. גאולת מצרים לא היתה רק סוף השעבוד, היא היתה גם ובעיקר תחילה והכנה להתהוותה של "יצירה" חדשה תחת השמיים – יצירת עם סגולה, שיקבל עליו תורה אלוקית וינהג על פיה.

מיד במוצאי החג הראשון של פסח, בליל ט"ז בניסן, היו יוצאים בני העיירות שבסמוך לירושלים בהמוניהם אל השדות ושם ממנים שלושה אנשים לקצירת עומר (מידת משקל) השעורים.

שעורים אלו נבררו, נטחנו, נקלו באש ועם אור היום הוקרבו בבית המקדש כקורבן מנחה עבור כלל ישראל (קורבן צבור). בהקשר למצווה זו, כותבת התורה: "וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה שבע שבתות תמימות תהיינה, עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום". (ויקרא כ"ג ט"ו)

כל יום לאחר תפילת ערבית, אנו מצווים (גם בזמן שהבית חרב) לספור כמה ימים עברו מאז הנפת עומר השעורים. ספירה זו מתבצעת במשך ארבעים ותשע יום עד היום החמישים, הוא חג השבועות.

לכאורה, מצווה מוזרה. לספור ותו לא. מהו פשרה של ספירה זו?

בפסח אנו חוגגים את חג החרות. חרות משעבוד מצרים. מעינוים, מדעותיהם הפסולות, מאורח חייהם האלילי. כעת, לאחר השחרור מורה לנו התורה במצוות הספירה הוראה יסודית: אין די בשחרור מן הרע, התכלית היא קנין הטוב. גאולת מצרים לא היתה רק סוף השעבוד, היא היתה גם ובעיקר תחילה והכנה להתהוותה של "יצירה" חדשה תחת השמיים – יצירת עם סגולה, שיקבל עליו תורה אלוקית וינהג על פיה.

פסח הוא נקודת המוצא, המובילה בסוף ארבעים ותשע יום אל התכלית האמיתית – מתן תורה. וכן הוא הדבר בגאולתו הפרטית של כל אדם ואדם.

הגאולה והחרות משעבודים ומצרים שונים (מצרים – מלשון מיצר ודוחק) מטרדות ומצוקות – איננה מטרה כשלעצמה.

המטרה האמיתית היא לסגל תורת חיים נעלה, להתקרב לתכלית מרוממת, להתנשא מעל קטנות היום יום.

אלא שבין השלב של השחרור משעבוד פיזי ועד לשחרור הרוחני, האמיתי, ניצב נסיון שיש להתמודד עימו ולהבינו כראוי על מנת להגאל גאולה של ממש.

שנה תמימה חלפה מאז החלו המכות לנחות על ראש המצרים ועד ליציאת בני ישראל מארץ מצרים. בשנה זו, לא עוד עבדים שפלים היו אבותינו, וכי מי הוא זה שיעז לגעת לרעה באנשים שאלוקיהם עושה שפטים בארץ?

משום כך, קשה היה להשמע לקריאה שבאה לאחר כשנה – לצאת אל המדבר ולקבל שם תורה אלוקית. ואכן, רבים לא עמדו בנסיון ובחרו להשאר במצרים ולהנות ממעמדם החדש במקום לצאת למדבר הרה סכנות וחוסר ודאות.

אמנם אלו שיצאו למדבר – נגאלו, ואותם שנותרו מאחור – אבדו…

וכאז כן עתה "משמיע" האלוקים את קריאתו "לצאת ממצרים", להשתחרר מן השעבוד לאלילים המודרניים – לכסף ולזהב, לתפיסות החומרניות ולאדישות כלפי כל ערך נעלה ומרומם ולצאת אל הלא ידוע לשם קבלת התורה.

הספירה, אם כן, היא גלוי לכסופים ולתקווה.

כשאדם מצפה ונכסף לדבר מה הוא "סופר את הימים". וכך אף אנו, בספירת העומר, מביעים את געגועינו – מתי נקבל את התורה? מתי נזכה להיות כלי נקי להכילה?

מתי נזכה גם אנו להתגלות האלוקית המופלאה שבה נתן בורא עולמים תורה לעמו?

"כי עיקר הספירה הוא בחינת השתוקקות וכסופין דקדושה. שכל אחד נכסף ומשתוקק ומתגעגע לזכות לקבלת התורה בשבועות. וזהו בחינת הספירה, שהוא בחינת השתוקקות וגעגועים, כמו מי שסופר הימים מתי יזכה לבוא לאותו הדבר" (ליקוטי הלכות יורה דעה דם הל' א' סעיף ו').

"ועל ידי הספירה של כל יום ויום מימי הספירה, זוכין לצאת משער אחד של טומאה לשער אחד של קדושה. וממשיכין מח ודעת דקדושה בכל יום ויום, והעיקר על ידי הספירה שהוא בחינת בקשה וחיפוש כנ"ל. עד שזוכין בשבועות לקבלת התורה על ידי זה. כי בעת שהאדם רחוק מקדושתו יתברך והוא נע ונד ומטולטל ודוחין אותו מקדושתו מדחי אל דחי, רחמנא ליצלן, אף על פי כן אם הוא חזק ואמיץ לבקש ולדרוש ולחפש ולחתור בכל עת ולהתגעגע ולכסוף ולבקש את שאהבה נפשו למצוא אותו יתברך, אזי אף על פי שעדיין עוברים ימים ושנים הרבה ואינו זוכה למצאו יתברך ולהתקרב אליו – אף על פי כן ידע ויאמין כי בכל עת ועת על ידי כל בקשה ובקשה ועל ידי כל דרישה ודרישה שדורש ומבקש ומחפש למצוא כבוד קדושתו יתברך ועל ידי כל הבטה וגעגוע שמביט ותולה עיניו לרחמיו יתברך, ועל ידי כל תנועה ותנועה שפונה להקדושה, על ידי כל זה זוכה בכל פעם לשבר חומות ברזל ודלתות נחושת, אף על פי שאחר כך מתגברין עליו בכל פעם, רחמנא ליצלן, אף על פי כן אין יגיעו לריק, חס ושלום, ואין שום תנועה שפונה להקדושה נאבדת חס ושלום. ואם הוא חזק ואמיץ לבקש ולחפש יותר, אף אם יעבור עליו מה, בודאי סוף כל סוף יזכה למצוא אותו יתברך שזהו בחינת ספירה, שאף על פי שבכל יום ויום שסופרין ומונין עדיין אין זוכין לצאת לגמרי מטומאה לטהרה ולקבל את התורה, אף על פי כן בסוף הספירה זוכין לשבועות לקבל את התורה על ידי הכח והזכות שספרו ארבעים ותשעה יום. כי בכל יום ויום מימי הספירה מקבלין מח ודעת, עד שנשלם הדעת ביום החמישים, ומקבלין את התורה אז. כמו כן הוא בכל אדם ובכל זמן, שצריכין לעבור עליו עידן ועידנים הרבה וכמה ימים ונהרות ותהומות ומימות מחולפים צריכין לעבור עליו, ובכמה מדברות המלאים נחשים ועקרבים גדולים ונוראים צריך לעבור בהם, עד אשר זוכה להכנס לשערי הקדושה באמת.

וזה הדבר אי אפשר לפה לדבר ולבאר ולספר אחד לחברו עד היכן הוא צריך להתחזק. ואף על פי שכבר גילה רבינו ז"ל כמה תורות גבוהות ונוראות על זה וכמה שיחות נאות על זה, שמהם יוכל המשכיל להבין קצת איך להתחזק תמיד, ולבלי להניח את מעט הטוב שיכול לעשות, אפילו אם נפל לשאול תחתיות ממש, חס ושלום. וכבר דברנו בזה הרבה, אך אף על פי כן עדיין צריכין למודעי, ואי אפשר להודיע ולבאר הכל. כי לכל אחד נדמה שעליו אין אנו מכוונים בדברינו, כי הוא יש לו מניעות כאלה ונתפס בתאותו ובמצודתו כל כך, עד שלאיש כמותו אי אפשר לשוב באמת לה' יתברך. כי כבר נלכד ימים ושנים במה שנלכד, עד אשר לא יאמין שוב מיני חושך, כך נדמה לכל אחד. ורבינו ז"ל היה קורא תגר על זה מאד. כי באמת הכל יכולים לזכות להתקרב לה' יתברך באמת, אפילו על ידי מאמר זה בלבד, דהיינו שעל כל פנים יחפשו ויבקשו ויצטערו ויתגעגעו לשוב אליו יתברך. וסוף כל סוף יתקרב לה' יתברך, ואז יראה שאין שום תנועה נאבדת, חס ושלום. ועל ידי כל תנועה ובקשה שהוא מבקש את כבודו יתברך, זכה לעשות איזה תקון, עד שיזכה לעלות בתכלית העליה, שזהו סוד ספירה וקבלת התורה" (ליקוטי הלכות חושן משפט גביית חוב מיתומים ג' סעיף י"ז).

מהות הספירה, אם כן, תקוה לתקון, לשלמות. וכאן רומזת לנו התורה, שהתקוה בעצמה – היא מצוה, למרות שאנו רחוקים עדיין מן התכלית המקווה וכמו שאמר דוד המלך בספר תהילים: "חזקו ויאמץ לבבכם – כל המייחלים לה'" (תהילים ל"א כ"ה). המייחלים דווקא, אפילו אין בידם אלא הייחול בלבד.

וכאן נשאלת השאלה: מדוע, אם כן, אין הספירה "ספירה לאחור"?

דהיינו, אם טעם הספירה היא ללכת ולהתקרב למתן תורה, היה מן הראוי לספור כמה אנחנו עדיין רחוקים ממנו. כלומר לספור, "היום ארבעים ותשע יום עד מתן תורה", "היום ארבעים ושמונה יום עד מתן תורה" וכו'.

ואילו אנו סופרים כמה זמן עבר מאז יציאת מצרים והקרבת העומר – "היום יום אחד לעומר", "היום שני ימים לעומר" וכו'…

כלומר אנו מציינים בפועל את מידת התרחקותנו מן היום הראשון. מדוע?

מבאר רבי נתן ב"ליקוטי הלכות" כי טעם הדבר הוא להודיענו שהתבוננות האדם רק על חסרונותיו, רק על מדת רחוקו מתכליתו האמיתית, עלולה להפילו לתהומות של יאוש וחדלון.

ועל כן אין אנו סופרים עד כמה אנו רחוקים ממתן תורה, אלא כמה כבר התקדמנו מאז יציאת מצרים.

כלומר, אף שעל האדם לדעת מהי מידת רחוקו מן התכלית, עיקר התבוננותו צריכה להיות במרחק שכבר עבר מאז החל בדרכו.

ולכשיראה את הטוב הטמון בתוכו, יתמלא כח וחשק להמשיך "לספור", להמשיך ולצעוד אל התכלית השלמה.

במוצאי החג הראשון, כאמור, אנו מקריבים קורבן העשוי משעורים, שהם מאכל בהמה. ובשבועות אנו מקריבים קורבן העשוי משתי ככרות לחם שהן מאכל אדם. אלו הן שתי הנקודות העקריות ב"ציר" התנועה הנפשית וההתקדמות הרוחנית:

הראשונה מאכל בהמה שהמייחד אותה הוא העדר הדעת והשניה מאכל אדם שהמייחד אותו היא הדעת. וככל שמפנים האדם יותר את ההבנה: לשם מה נברא ומהי תכליתו עלי אדמות – הרי הוא הולך ומתקרב יותר ויותר אל נקודת השלמות, שהיא המפגש בין דעת האדם לדעת בוראו – מתן התורה.

משמעות הספירה, אם כן, היא ההתבוננות והנסיון לאמוד את מידת התרחקותנו מנקודת המוצא, כמה דעת כבר קנינו, ולא כמה אנו רחוקים עדיין מן הדעת השלמה.

עוד מציינת התורה "וספרתם לכם" לכם – לעצמכם, וכמו שמופיע בהלכה: "מצוה על כל אחד לספור לעצמו" (משנה ברורה תפ"ט סימן א' סעיף ה'). אל לו לעשות השוואות בינו לבין אחרים.

אם הזולת מוכשר יותר ממנו או שהשגיו מוצלחים יותר – אין זה בהכרח נוגע אליו.

כוחות וזמן יקרים מאד עלולים להתבזבז בנסיוננו לחקות אחרים ולהגיע להשגיהם, בעוד שמכל אחד ואחד נדרשים, בעצם, דברים אחרים לגמרי.

מה שיש לאחד עלול להיות בלתי נחוץ לחלוטין לאחר, ואפילו לגרום לו נזק.

"וספרתם לכם" פרושו, אם כן, "ספירת מלאי" פרטית של השגים והתקדמות, ולא בהשואה לאחרים.

בנוסף לכל האמור לעיל נושאת ספירת העומר מסר נחוץ ביותר – ימי האדם מנויים וספורים, זמנו הולך ואוזל, הולך ונעלם. לא כפי שאנו אוהבים לדמות בנפשנו, שהזמן בידינו, שהוא ארוך ורב, וגם מחר אפשר לעשות את שהחמצנו היום.

נהפוך הוא – כל יום הוא אבדה בלתי חוזרת וכל יום, אם ינוצל כראוי, יוכל להצמיח ניצנים חדשים בנפש האדם. כי כל יום טומן בחובו תועלת, שיום אחר לא יוכל להביא. כי כל יום הוא בריאה בפני עצמה, ונושא בכנפיו למודים ואתגרים חדשים, שונים ואחרים לחלוטין מיום האתמול. וכלשון רבי נתן בליקוטי הלכות "ועיקר כוונת הספירה בפשיטות הוא שצריכין לדעת שימי האדם מנויים וספורים במספר ובמנין כל יום ויום. והאדם יצטרך ליתן דין וחשבון מכל יום ויום, כי אין שום יום הולך לבטלה, חס ושלום. ואפילו שעה ורגע אחת אינו הולך לבטלה, חס ושלום, בבחינת "שבע שבתות תמימות תהיינה", שהשבע שבתות שהם ימי הספירה צריכין להיות תמימות ושלמות בעבודת ה' ולא ילך מהם רגע לאבוד חס ושלום. כי שבע שבתות מרמזין על כל ימי חיי האדם…

שהמצוה לספור כל יום ויום כדי לידע ולזכור את ימי חיי הבלו, שכל הימים אשר הוא חי על פני האדמה הם מנויים וספורים במספר ובמניין…

ועל כן אסור להאדם לדחות את עצמו מיום ליום. רק לידע היטב שזה היום לא יהיה לו עוד כל ימי חייו, כי יום המחר הוא ענין אחר לגמרי, והלוואי שיפרע בזמנו, שיזכה למחר לצאת ידי חובתו מה שצריך לפרוע לה' יתברך חובת הזמן של יום מחר בעצמו…

וזה בחינת מצות ספירת העומר, שהוא התחלה והכנה לקבלת התורה, להורות שאי אפשר לקבל את התורה, כי אם כשיודעין שהעיקר הוא היום הזה שהאדם עומד בו, ולא לדחות מיום ליום, כי כל ימי האדם מנויים וספורים" (ליקוטי הלכות הל' פקדון ושומרים הל' ב' סעיף ה').

בשנת 2448 לבריאת העולם יצאו בני ישראל מארץ מצרים, ואז – קיימו לראשונה את מצוות ספירת העומר, שכוונתה הפשוטה, כפי שהתבאר, היא הכנה והטהרות לקראת קבלת התורה בהר-סיני.

כ-1400 שנה אחר כך, בימי ספירת העומר, נפטרו במחלה אכזרית עשרים וארבע אלף תלמידי רבי עקיבא, וזאת, כלשון חז"ל: "מפני שלא נהגו כבוד זה בזה" (יבמות ס"ד), ומשום כך מורה ההלכה לנהוג דיני אבלות בימים אלו, שאין נושאים נשים ולא מסתפרים ולא קונים דברים חדשים המשמחים את הלב וכדומה.

כמה עשרות שנים אחר כך נפטר רבי שמעון בר-יוחאי, מבחירי תלמידיו של רבי עקיבא, וביום פטירתו, בל"ג בעומר, ששים ושמחים בכל קהילות ישראל, ומנהג רבים לנהוג באבלות עד ל"ג בעומר ותו לא.

מדוע נפטרו תלמידי רבי עקיבא דווקא בימי ספירת העומר? ומדוע יום ההלולא של רשב"י אף הוא בימי הספירה, ומבטל – לדעת פוסקים רבים – את דיני האבלות?

מהו הקשר שבין הדברים: ספירה – הכנה וציפיה למתן תורה. אבלות – על פטירת תלמידי רבי עקיבא, ושמחה – על גדולת רשב"י וספרו הזוהר הקדוש?

המפתח לשאלות אלו טמון בהבנת דמותו ותפקידו של רבי עקיבא. עד גיל ארבעים, כידוע, היה רבי עקיבא רחוק מתורה, והסתייגותו מתלמידי החכמים הייתה כה גדולה עד שאמר: "מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור" (פסחים מ"ט).

למרות האמור, החליט, בעידוד אשתו רחל, להתחיל את דרכו התורנית בגיל כה מאוחר. מעשה שיש בו אומץ ונחישות יוצאי דופן. כעבור שנים של למוד במסירות נפש ובכל הכנות שגייס, הפך האיש הבור לאחד מגדולי ישראל, עד שגם השבחים ששבחוהו חז"ל יצאו מגדר הרגיל: "היה רבי טרפון אומר עליו: כל הפורש ממך, כפורש מחייו. אשריך אברהם אבינו שיצא רבי עקיבא מחלציך" (קדושין ס"ו, ספרי בהעלותך י' ח'). וכן אמרו: "ברוך אלוקי ישראל – אשר גילה סודו לרבי עקיבא בן יוסף" (דרך ארץ זוטא ח').

הזמן, בו החל מפציע אורו של רבי עקיבא, היה זמן קשה לישראל. בית שני נחרב, ועימו נחרבו גדולת וקדושת ישראל, שעתידים עתה "לצלול" אל תהום הגלות הארוכה והמרה, שאנו נמצאים כעת בסופה.

לא במקרה בחרה ההשגחה דווקא בו, להיות ממקבלי ומוסרי-התורה באותו דור. נסיונות חייו וצורת התמודדותו איתם, עתידה לגלות לכל הדורות הבאים מסר נחוץ וחיוני.

העתידים לקבל את מיסרו של רבי עקיבא וללמוד מדרכו, הם שישרדו באפילת הגלות. ולהם – נכון אור הגאולה. וכבר גילו לנו חז"ל במעלת רבי-עקיבא, שראה והבין בתקות הגאולה יותר מחבריו. וכפי שמסופר בגמרא "וכבר היה רבן גמליאל ורבי אלעזר בן עזריה ורבי יהושע ורבי עקיבא, מהלכין בדרך, ושמעו קול המונה של ארם (שהחריבה את המקדש) ברחוק מאה ועשרים מיל. התחילו הם בוכים ורבי עקיבא משחק. אמרו לו "עקיבא, מפני מה אתה משחק? אמר להם – למה אתם בוכים? אמרו לו: עובדי כוכבים הללו שמשתחוים לעצבים ומקטרים לאלילים, יושבים בטח והשקט. ואנו – בית הדום רגלי אלוקינו שרוף באש ולא נבכה? אמר להם: לכך אני משחק, ומה לעוברי רצונו כך (טובה ושלווה) לעושי רצונו, על אחת כמה וכמה (שיזכו לכך בסופו של דבר).

שוב פעם אחת היו עולין לירושלים, כיון שהגיעו להר צופים קרעו בגדיהם, כיון שהגיעו להר-הבית ראו שועל שהיה יוצא מבית קדשי הקדשים, התחילו הם בוכים ורבי עקיבא משחק. אמרו לו: עקיבא, מפני מה אתה משחק? אמר להם: מפני מה אתם בוכים? אמרו לו: מקום שכתוב בו "והזר הקרב יומת" עכשיו שועלים הילכו בו ולא נבכה? אמר להם לכך אני משחק וכו'… ובלשון הזה אמרו לו: עקיבא ניחמתנו, עקיבא ניחמתנו" (מכות כ"ד).

נתבונן בשני פסוקים, ומה לומד מהם רבי עקיבא.

"תניא רבי יהושע אומר: נשא אדם אשה בילדותו (בצעירותו, ומתה) ישא אשה בזקנותו. היו לו בנים בילדותו, יהיו לו בנים בזקנותו, שנאמר (קהלת י"א) "בבקר זרע זרעך, ולערב – אל תנח ידך, כי אינך יודע איזה יכשר – הזה או זה, ואם שניהם כאחד טובים." רבי עקיבא אומר: למד תורה בילדותו, ילמד תורה בזקנותו. היו לו תלמידים בילדותו, יהיו לו תלמידים בזקנותו, שנאמר "בבקר זרע זרעך" וגו'.

אמרו: שנים עשר אלף זוגות תלמידים היו לו לרבי עקיבא מגבת ועד אטיפרס, וכולן מתו בפרק אחד (מפסח ועד עצרת), מפני שלא נהגו כבוד זה בזה, והיה העולם שמם, עד שבא רבי עקיבא אצל רבותינו שבדרום ושנאה (שנה את משנתו) לרבי מאיר ורבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע, והם הם העמידו תורה" (יבמות ס"ד).

כמה תקוה, כמה אמונה ביכולת שנתן ה' לאדם, היתה לאדם שהחל בגיל ארבעים ללמוד קרוא וכתוב? עשרים וארבע שנה נוספות עברו, ואדם זה, מלווה באלפי תלמידים, זוכה לכל היקר והתהלה השמורים למנהיגי ישראל וחכמיו. תקותו, הכמעט מטורפת, הכמעט בלתי הגיונית, הוכיחה את עצמה מעל ומעבר למצופה.

בן למעלה משישים וארבע שנה נמצא רבי עקיבא בפסגת הצלחתו הרוחנית, ואז – כל תלמידיו, בלי יוצא מן הכלל, נפטרים לעולמם בגזרת ההשגחה.

היש עבורו חורבן גדול מזה? היש אפשרות לצייר במחשבתנו יאוש נורא מזה הפוקדו?

והלא חורבן זה אינו רק חורבן אישי ליוקרתו של רבי עקיבא ומעמדו. זהו חורבן כל מעמד התורה ונושאיה בישראל, דווקא בשעה קשה זו שאויבי ישראל מרימים ראש.

"והיה העולם שמם"! אומרת הגמרא.

אבל רבי עקיבא נלחם ביאוש ויכול לו. והוא מגייס מתוך נפשו תקוה חדשה, מטורפת ובלתי-אפשרית עוד יותר מקודמתה. הכל נחרב? העולם שמם? מיטב שנותיו כבר עברו? אף על פי כן, הוא יתחיל הכל מהתחלה.

"עד שבא רבי עקיבא אצל רבותינו שבדרום". הוא יחפש, וימצא, תלמידים חדשים למשנתו.

ובזכות תקותו, ויכולתו להתחיל מחדש, נותרה לנו תורה, ויצא עולם משממונו. "ושנאה לרבי מאיר ורבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע, והם הם העמידו תורה"!

(וכבר אמרו חז"ל בשבח תלמידיו: סתם משנה – רבי מאיר, סתם סיפרא – רבי יהודה, סתם סיפרי – רבי שמעון, סתם סדר עולם – רבי יוסי).

אכן, היה רבי עקיבא "נאה דורש ונאה מקיים". וקיים את דברי עצמו "היו לו תלמידים בילדותו, יהיו לו תלמידים בזקנותו" שנאמר – "בבוקר זרע זרעך ולערב אל תנח ידך כי אינך יודע איזה יכשר"… וכן דווקא רבי עקיבא הוא שאמר (ברכות ס') "כל מה דעביד רחמנא לטב עביד" (כל מה שעושה הרחמן לטובה עושה) ונפסקה הלכה כמותו: "לעולם יהיה אדם רגיל לומר: כל מה דעביד רחמנא לטב עביד". (טור שולחן ערוך אורח חיים סימן ר"ל סעיף ה')

מסר זה – התקוה וההתחזקות בכל מצב ולמרות הכל, גם אם נראה לעין שאין כל סכוי, הוא הדגל אותו הרים רבי עקיבא בתחילת שנות הגלות. אין גם זמן מתאים מספירת העומר ללמוד ולהפנים מסר זה.

היכן שנמצא, בדרך ממצרים ושפלותה אל רוממות מתן-תורה, באיזה מרחק שנהיה ממשאות נפשנו הרוחניות – מן הקדושה והשגב הראוים לנו, אנחנו סופרים ומצפים, אנחנו מתחילים מחדש כמו רבי עקיבא, אנחנו מקוים לסוף טוב ולגאולה גם אם אינם נראים באופק ואפילו אם האופק הנראה קודר ושחור.

גם אנו מבקשים להיות מתלמידיו של רבי עקיבא ולעשות את מה שלכאורה הוא בלתי אפשרי – "בבוקר זרע זרעך, ולערב אל תנח ידך". אפילו בערוב הימים, קרוב לימי הגאולה, אפילו בזמן שנראה שכלו ימינו ותמו כוחותנו – אנו רוצים לקיים את עצת החכם באדם: "כל אשר תמצא ידך לעשות בכוחך – עשה" (קוהלת ט' י'). לעשות על כל פנים מה שאפשר.

מצוות ספירת העומר, מצוות התקוה והציפיה לגאולה – היא שתכשיר אותנו לקראתה והיא שתוביל אליה.

ועוד אמר רבי עקיבא: "ואהבת לרעך כמוך – זה כלל גדול בתורה" (ירושלמי נדרים ט').

עוד "מצרך" שנחוץ לנו מאד דווקא בכניסתנו אל הגלות המרה – הוא האחדות, האהבה והחבור בין נשמות ישראל. כך לפחות לא נהיה לבד, ונחמה פורתא נמצא בחברתו, באהבתו ובסיועו של חברנו.

מה מצער, דווקא תלמידיו של רבי עקיבא, דווקא אלו שאמורים היו לשאת את המסר הגדול שלו ולהעביר אותו הלאה לעם ישראל היו אלו שנכשלו בו. "שלא נהגו כבוד זה בזה". ואולי משום כך פגעה בהם מידת הדין באופן אכזרי כל כך.

האבלות על מותם הטרגי, עבורנו, היא גם, ואולי במדה רבה בעיקר, אבלות על מצבנו. על פרוד הלבבות, על המחלוקת ושנאת החינם, על לשון הרע והכפשת מעלת הזולת, שבעבורם, כמפורש בדברי חז"ל, נחרב הבית.

ספירת העומר, כהכנה למתן-תורה, ענינה, מלבד הציפיה והתקוה לטוב, תקון מדותינו. "חסד שבחסד, גבורה שבחסד" וכו'. ועיקר מבחנו של תקון המדות בין אדם לחברו, בין איש לרעהו!

בכדי "להכיל" את אור התורה, בכדי לקבלו ולהיות ראויים לגאולה, צריכות נשמות ישראל להיות מחוברות יחד, כי אור התורה והגאולה גדול ורב מלהכיל בלב אחד, ורק קבוץ הלבבות באחדות וללא טינה, יכול "לייצר" את הכלי המתאים לכך.

וכן היה גם בזמן אבותינו, שלאחר ארבעים ותשע יום של ספירה והכנה, היו, אכן, הלבבות לאחד, ככתוב "ויחן שם ישראל נגד ההר" (שמות י"ט ב') ופירשו חז"ל מדוע נכתב "ויחן" בלשון יחיד, ולא "ויחנו" בלשון רבים? – שהיו כולם באותה עת "כאיש אחד, בלב אחד".

וכן כותב רבי נתן ב"ליקוטי הלכות" (מנחה ז' סעיף נ"ב) "כי לתקן הצמצומים הנזכרים לעיל, להמשיך אור האין-סוף בהדרגה כראוי, לזה צריכין שיתחברו באהבה כמה נפשות רבות מישראל יחד. כי צריכין לזה כלים רבים, שאי אפשר שיתקנו כי אם על ידי כמה וכמה אלפים נשמות שמתחברים יחד באהבה כאיש אחד, עד שיוכלו לקבל בהדרגה כראוי האור הגדול הזה. ועל כן לא ניתנה תורה עד שנתקבצו שישים רבוא ישראל יחד באהבה… כי אי אפשר להמשיך בחינת השראת השכינה, שהיא התגלות אלוקותו, אלא על ידי קבוץ נפשות רבות מישראל… שעל ידי זה דייקא נתקנו כלים וצמצומים כאלה, לקבל אור האין סוף".

והרי שזמן ספירת העומר, כמובא בספרים, הוא הוא הזמן לתקן את חטאם של תלמידי רבי עקיבא, את חטאנו – "שלא נהגו כבוד זה בזה".

ועל זאת תקנו לנו חז"ל דיני אבלות להתאבל ולזכור את חומרת וגנות הפגם הזה, ושלא לבוז ולזלזל בחברו רק להתעורר בכל הכוחות, להתחבר, ללמד זכות ולאהוב זה את זה. כי די לנו בשונאים שמבחוץ, שהולכים ומרימים ראש בעוונותינו. וכך, רק כך, נוכל להיות ראויים לקבלת התורה, לאור אין-סוף ביום החמישים, ולגאולה.

אמנם זאת עלינו לדעת, שדווקא משום שענינם של ימים אלו הוא תקון המדות והיחסים שבין אדם לחברו, מתגבר עתה היצר-הרע ביתר שאת לעורר מדנים ומריבות, כעס וזלזול – דווקא בימים המיועדים לתקון הדבר. וכל בעל לב ונפש, ישים לב לדבר, ויזהר בכפל כפליים.

 

(פורסם לראשונה באתר "אור פנימי", אתר האינטרנט של הרב ארז דורון)

גולשים התעניינו גם במאמרים הבאים:

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support