יש על מה להודות
י״ב בתמוז תשע״ט
כאשר מתייחסים באימון לצדיקים ומאמינים להם שאכן יש על מה להודות ושעל אף כל המרירויות הנראות לעין אין כאן נטישה וחורבן אלא השגחה ואהבה – כי אז השכל גדל, ומאז ואילך מתחילה להיקבע במח צורת הסתכלות אחרת על כל המאורעות (חנוכה)
חסד עשה ה' בעולמו, הוא ברא את התינוק עם טבע מופלא – יש לו אימון בהוריו!
אין מילים שיתארו את המתנה העצומה הזאת שבזכותה כולנו חיים. תארו לעצמכם שהתינוק היה מתחיל להתחכם על הוריו: הם מגלים לו שהאש מסוכנת – והוא ב'חכמתו' סבור אחרת; הם מלמדים אותו לאכול מאכלים בריאים – והוא ב'עומק הבנתו' מתווכח ומחליט להיפך, וכן הלאה בכל פרטי החיים.
תינוק שכזה הרי היה חשוף לכל פגע ולכל צרה חלילה, והוא לא היה יכול לגדול בשום פנים ואופן לאיש בין האנשים.
האימון הינו כלי עצום והכרחי הגורם לילד לקבל דברים ולהתפתח על ידם; הוא שומע מושגים, מאמין בהם – והללו נקלטים אצלו והופכים אצלו לשכל פנימי שעל ידו ינהיג בעתיד את חייו ואת חיי צאצאיו. ללא אימון, לא היו מועילים שום הרגלים, הם היו הופכים אצלו לאילוף מאולץ ובבוא רגע של מבחן היה חוזר לסורו לגמרי.
האימון הינו חיוני עוד יותר, מפני שהמושגים של הפעוט כה דלים ומעוותים, עד שללא אימון – לעולם לא היה ניתן לקרב בין שכלו של האב לשכלו של הבן, וכל מה שנחשב למועיל ונעים אצל הבן, היה נחשב אצל האבא למזיק ומפסיד. רק האימון יכול לגרום לתינוק לעזוב את דעתו השגויה ולקבל את דעתו של האב שתוביל אותו לחיים טובים.
זה טיבו של חינוך אמיתי. החינוך אינו אילוף, אלא יחד עם העשייה וההרגל בפועל הוא מקנה לתינוק את הידיעה האמיתית, מה לקרב ומה לרחק. אך הקנָייה זו איננה נעשית בדרך של הבנה גרידא אלא בכח האימון של החניך במחנך, היא שיוצרת את התנאים להתחנך באמת.
גם בעבודת השם – מגלה לנו רבי נתן – אי אפשר להיכנס ולהתחיל כי אם על ידי חינוך, הצדיקים הם המחנכים שלנו, הם מכניסים אותנו לאט לאט בשערי העבודה האמיתית, והתנאי לקבלת חינוך זה היא שנקבל את דבריהם באימון.
זוהי אמונת החכמים שהינה הדרך היחידה שעל ידה ניתן לקבל עצה הוגנת להצלחה בחיים הרוחניים. וכמו בחינוך הפעוט, גם כאן הסיבה ברורה: המרחק בין האמת שאותה מקנים לנו הצדיקים לבין מה שנראה לנו לטוב, כל כך עצום עד שאין שום אפשרות לקבל אותה כי אם באמונה; האמונה והאימון מביאים לכך שלא רק שמקבלים את ההוראות בפועל, אלא יחד עם זאת לומדים מהו שכל אמיתי, וכך גדלים בעבודת השם.
ניקח לדוגמא את העצה המופלאה של 'תודה והודאה' עליה הרחיב רבינו הקדוש ואחריו רבי נתן (ראה ליקוטי הלכות, בכור בהמה טהורה ד ועוד).
העצה בפועל היא, להודות ולחזור ולהודות על כל נקודה קטנה של הרחבה גשמית או רוחנית. אפשר לו לאדם לקבל עצה זו בדרך קיום מעשי בלבד, הוא יאלף את עצמו להודות בפיו, אולם בסתר לבו הוא יישאר באותה השקפה שסוברת שהמצב רע ומר…
אך אפשר גם להתחנך על ידי עצה זו, כלומר, להתחיל להשתנות בפנימיות המח על ידי הפעולות החיצוניות. חינוך כזה מותנה באימון; כאשר מתייחסים באימון לצדיקים ומאמינים להם שאכן יש על מה להודות ושעל אף כל המרירויות הנראות לעין אין כאן נטישה וחורבן אלא השגחה ואהבה – כי אז השכל גדל, ומאז ואילך מתחילה להיקבע במח צורת הסתכלות אחרת על כל המאורעות.
* * *
חנוכה – מלשון חינוך. בימים קדושים אלו נוצחו היונים שביקשו לטמאות את השמן-השכל הקדוש, וזאת על ידי פגיעה באמונת חכמים; הם החדירו את הארס של ההתחכמויות העצמיות, הגדילו את הכבוד למי שיכול לחקור ולהתפלסף בעצמו ולא לקבל את השכל האמיתי מפי מוריו ורבותיו – וכך ניתקו את ישראל מן החינוך לכל דבר שבקדושה.
הכנעתם המופלאה בימים אלו היתה בכוחם של הצדיקים שהמשיכו לעד את הכח הזה, לזכות בימים אלו לאמונת חכמים – ובכך להתחיל להתחנך באמת.
בעת העלאת אור הקודש עלינו להתחנן שנזכה גם אנו לאמונת חכמים, היא שתפתח לנו שער לכל הטוב הרוחני הצפוי לנו.
בימים אלו עלינו גם להרבות בהלל ובהודיה לה' על שזכינו לנקודת ההתחלה באמונת חכמים שאין מעלה גדולה ממנה ואשר היא הרפואה לכל חולאי הנפש ללא יוצא מן הכלל, כפי שרבי נתן כותב.
(על פי ליקוטי הלכות, שבת ו-יז)
