כאשר אברהם אבינו כרת ברית עם בורא עולם, התגלה אליו ה' והעניק לו משמעות מאד מיוחדת ועמוקה במציאותו הבלתי נתפשת, כביכול. אברהם אבינו, שיגע וטרח כל ימיו בהשגת האלוקות, קיבל מתנה שמימית: ההבנה מי הוא אלוקים, לפחות לגביו…

ה' אמר לו: "אני א-ל שדי" – ודרשו חכמינו: 'אני הוא שיש די לכל אחד באלוקותי'… כלומר, מי אני? הא-ל העוטף את כולם במידת חסדו, בכל מקום, בכל מצב, כל אחד ואחד – יכול להידבק בהשם יתברך.

המובן מזה, שמו של הקדוש ברוך הוא הוא שם שמזמין את כל אחד לבוא ולחסות בצלו, אין מישהו שנשלך החוצה, כולם מוזמנים להכנס פנימה.

גם כאשר הכל נראה חשוך לגמרי, צריך לדעת שהחושך הוא מצב של סילוק אור או התעלמות ממנו, אך בכוונון התאורה למקום הנכון האור שב ומציף את המציאות, תהיה איך שתהיה.

"ואף על פי שעובר על האדם מה שעובר כאשר יודע בנפשו, אף על פי כן השם יתברך עושה את שלו בחסדו הגדול והנפלא, כמו שכתוב (תהלים קלו), "לעושה נפלאות גדולות לבדו כי לעולם חסדו", והוא מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית ומאיר לעולם כלו בכבודו בכל יום מחדש התגלות אלקותו.

ועל כן בכל מה שעובר על האדם, צריך לזכור את עצמו בכל עת בו יתברך ולהזכיר את עצמו שהוא איש ישראלי ומאמין באלוקים חיים ומלך עולם. וכמו שכתוב (יונה ב) "בהתעטף עלי נפשי את ה' זכרתי'.

ואז יוכל לדבק את עצמו בו יתברך בכל מקום שהוא, וכמו שאמר אדוננו מורינו ורבנו, זכרונו לברכה, שבכל מקום יכולין להיות סמוכין אליו יתברך אפילו בשאול תחתיות חס ושלום, וכמבאר מזה בדבריו זכרונו לברכה בכמה מקומות, וצריכין להזהר לילך בזה כל אדם שבעולם, כי הוא יסוד הכל" (ליקוטי הלכות קריאת שמע הלכה ה').

בכל מקום יכולים להיות קרובים אליו. איך בדיוק? הרי החטא המסמא את העין, מרחיק, מגרש, משליך, זורק, מנכר… איך אפשר לקרוא למצב כזה – מצב של התקרבות, אפילו על דרך השאיפה?

התשובה היא: כל זה נכון, מדויק לחלוטין, הריחוק הוא ריחוק אמיתי, ונורא מאד! אך כל זה מחמת השכחה בעצם מציאות השם, או המחשבה המתגנבת שהאהבה האלוקית פסקה כלפיי. אך מצד השם, "אני הוי"ה לא שניתי". אם חטאת מה תפעל בו, אין אורו הבהיר נחשך מחמת מעשיך, הדלת עדיין פתוחה, גם בהתעטף עלי נפשי – הנפש מחפשת מקום, היא לגמרי מבולבלת, העצה היא: את ה' זכרתי. לזכור מה זה אומר שיש ה' בעולם, ושיש די לכל אחד באלוקותו, כל אחד מכל מצב – יכול להתקרב.

אברהם אבינו, ראש למאמינים, לא צמח במקום ורקע מתאים לצמיחה רוחנית, ההיפך הגמור, הוא היה בבית אלילי מתנכר לחלוטין, ההתגלות הגדולה של הבורא יתברך אפפה אותו ברקע הטבעי שלו, שיש די לכל אחד…

הבשורה שבזה היא, כי כל אחד מאתנו, במציאות הפרטית שלו, יכול לחזור על התהליך של אברהם בן תרח המגיע להיות אברהם כורת הברית, ואשר בסיומו של תהליך מגיעים להשגה כי כל אחד יכול, ההשפעות העליונות האלוקיות אינן ענין רק למיוחסים או לצדיקי דורות. כי אם לכל יהודי פשוט בעניינו הוא – כי יש די לכל אחד ואחד באלוקותו. יש מספיק לכולם.

ההבנה הזאת אינה פשוטה כלל. הקושי של אדם לקבל את המציאות האלוקית כמו קודם החטא היא קשה מנשוא, כי הלוא כל זה הוא הרעיון השטני של הבעל דבר, להזיז את האדם ממקור האור, ולהותירו נבוך, תוהה ומבולבל בחושך סמיך ועב. התרופה היא: לגשת אל השי"ת בעצמו, שם נמצא האור, מאיר בשוה, ללא כל השתנות…

"בודאי הוא מלאכה גדולה ואמנות נפלא מאד מאד להאיר הדעת באנשים כאלה שנכשלו ובעוונות, בפרט שיש שנכשלו כמו שנכשלו רחמנא לצלן במזידין גמורים בעוונות עצומים.

והצדיק הוא רחמן כזה שאפילו להם הוא מאיר בטובו ורחמיו הדעת הקדוש. כי בכוחו הגדול מודיע להם כי עדיין ה' אתם כי לית אתר פנוי מיניה וכו' ועל ידי זה עצמו מגרש מהם הרוח שטות בכל פעם, כי אפילו אם האדם הוא כמו שהוא תיכף כשמודיעין לו כי גם שם נמצא ה' יתברך, כמו שכתוב, השכן איתם בתוך טומאותם. כי אפילו בעשר כתרין דמסאבותא נמצא ה' יתברך, כי מזמנו יתברך לבד כל חיותם וכו' אזי תכף בורח הרוח שטות בבחינת "ונעו אלילי מצרים מפניו". ובבחינת ועברתי בארץ מצרים – ואתגליתי וכו' אני ה' – ולא מלאך וכו' אזי והכתי כל בכור, שהוא הדעת דסטרא אחרא שמשם הרוח שטות, כי מי הוא זה ערב את לבו לגשת אליו יתברך (שם, הלכות נט"י לסעודה).

אולי דווקא לעובד ה' הראשון, מי שפתח בקריאה לאדון העולם אשר מלך, התגלתה דרך זו, מה שנקרא הדרך חזור… לדעת שתמיד ניתן לגשר על בורות שנפערו, להאיר את החושך ולהזכר בהקב"ה בעת שכבר הכל נראה חשוך – – –