הארגז החתום היה גנוז זה שנים בבוידעם. טמנו אותו שם מחוסר עניין ומקום. הייתה זו ירושה מוזרה למדיי – ארגז עץ עמוס ניירות ומחברות. היורשים מצאו עניין גדול יותר בנכסים האחרים שירשו; בתים, קרקעות ועוד. הארגז בעיניהם לא היה אלא דבר מיותר וחסר תועלת.

לימים נקלעו היורשים לבעיות. הירושות שנפלו בחלקם החלו להעיק, נוצרו הפסדים, התגלעו בעיות חוקיות. יורש סקרן אחד החליט לפשפש בארגז, אולי יימצא שם חפץ בעל ערך. החיפוש חשף חומר נחוץ – היו שם מסמכים חשובים שהשלימו את התמונה החסרה, והביאו בעיות רבות אל פתרונן. מסתבר שהמנוח חשב היטב מה להוריש, והארגז כלל לא היה מיותר.

כשהתעוררו שוב בעיות, והיורשים נקלעו לקשיים, הם כבר ידעו היכן כדאי לחפש.

* * *

האוצר הגדול אינו רחוק כל עיקר, לפעמים הוא פשוט קרוב מדי, כלומר מצוי תחת האף ממש, עד שאין האדם מעלה על דעתו לחפש אותו שם. ישועות אינן חסרות, הצלחות גם כן, עצות למכביר, חיזוקים לרוב, חיות, שמחה, התחדשות – אלה וכאלה מצויים באוצרותינו, שייכים לנו, זמינים ונגישים. את כל הטוב הזה קיבלנו בהר סיני עם תורתנו הקדושה, והירושה הנפלאה כבר נמצאת כאן. אך האתגר הגדול הוא – איך מצליחים לגרום ליורש המאושר לגשת אל הנכסים השייכים לו ולמצוא בהם את הפתרונות והעצות שהוכנו במיוחד עבורו, והותאמו במדויק לאתגריו וניסיונותיו.

הגישה אל אוצרות הירושה פשוטה ובת השגה. מה עושה יהודי הנקלע למצוקה? ניגש לפני השם, יושב ומוזיל דמעה; מתחנן ומפייס, והנה כבר מפציע השחר. לא תמיד כזריחה מרהיבה, אך הוא תמיד מפציע ומזמין ישועה, רעיון או חיזוק, עצה או בהירות. אוצרות היהדות מעולם לא אכזבו. הכתובת אם כן ידועה, ואם כן, מדוע כשמתעוררת בעיה או התמודדות חדשה, לוקח לנו זמן ארוך מדי עד שאנו נזכרים היכן מצאנו בפעם האחרונה את המפתח? מדוע שלא ניגש תיכף ומיד אל הדבר הפשוט כל כך שהוכיח יעילות שכזו?!

הסתום והגלוי

זה עתה יצאנו מחג השבועות וקיבלנו את התורה. התורה הקדושה היא אוצר של כל טוב, ומעבר לכך, היא זו המשרטטת בבהירות מפליאה את אורחות החיים, איך לנהוג כראוי ואיך לחיות.

אך "אורייתא סתימא וגליא" – התורה סתומה וגלויה! למראית עין הכל גלוי וידוע, כל אדם יודע שהכל טמון בתורה; העצות והישועות, האמת ואורח החיים הנכון והראוי. אולם בכל זאת, אין די בידיעה הזו, משום שבסופו של דבר, כשעומד האדם מול אתגריו הוא נשאר אובד עצות ואינו יודע איך לפרוט את דברי התורה למציאות ממשית, זהו אם כן החלק הסתום והנסתר שבתורה.

כדי למצוא עצה ולהגשים הצלחה של ממש באמצעות התורה, יש להפיק ממנה את הטוב הגנוז. כמו יין משובח הכנוס בענביו, שרק דריכה מאומצת בגת תפיק את היין, הנסתר שבתורה דורש דבר מה מעבר לקבלת התורה של פעם בשנה.

אכן, את התורה ואת הירושה קיבלנו בשבועות, אך עיקרה של קבלת התורה מתקיימת דווקא בימות השנה. בכל יום ויום נדרש יהודי לקבל מחדש את אוצרות יהדותו, שאם לא כן, האוצר אמנם יהיה שם, אך הוא עצמו לא יידע על קיומו. העבודה הזו דורשת עמל יומיומי – להסיר את מסווה שוויון הנפש, לחתור אל מעמקי הנסתר, ולדלות את הטוב הגנוז בעמל תוך דקדוק בדברי הצדיקים ולינה לעומקה של הלכה. רק אז נקבל באמת תורה.

להטיב את הנר

איזהו האיום המרחף תדיר על נשמתו של יהודי? כיבוי הנר. העולם מומחה בכך, הוא מסוגל להטיל על הנפש חשכות ולעמעם את אורה בטרדות של הבל ודאגות של שטות. התוצאה היא אפר! פתילת הנפש מעלה אפר והנר כבה, ואז האדם מתבונן על עצמו ושואל: מה אירע לי? רק כעת חגגתי את קבלת התורה, התלהבתי, והנה שוב אני כבוי, צונן, בלתי מרגיש?!

אכן, בבית המקדש הצטווינו במצווה מיוחדת, שכל עניינה סובב את הטיפול באותה פתילה אפרורית – מצוות הטבת הנרות. זו מצווה יומיומית, תמידית, החוזרת על עצמה מדי שחר. זוהי מעין הקדמה חיונית לכל פינות היהדות ולכל חלקי עבודת הבורא. יהודי מוכרח, חייב, להעלות מדי יום את נר נשמתו, אך קודם לכן עליו 'להיטיב' את הנרות – להכשיר את הפתילה להדלקה. לסלק את הכבדות, היושן והעובש, ולחדש את הנפש עם חידוש בתורה, עם להט בתפילה, מצווה מעשית, ויגיעה במצווה.

על המלאכה היקרה הזו מופקדים במיוחד הצדיקים המופלגים. הם, כאהרון הכהן, מצווים להיטיב את נרות נשמות ישראל, לנפח מעליהם עפרוריות ואפרוריות, להלהיב את ליבם, ולכוון אותם שוב ושוב לחפש את העצה הטובה באוצר היקר המצוי זה מכבר ברשותם.

עלינו לזכור! החושך מכסה ארץ וזה טבעו של הטבע. העייפות שולטת על הנפש, וכך דרכו של עולם. מן הסתם בהתמודדויות הבאות נשכח שוב את הבהירות שהייתה פעם. אך זאת נשיב אל ליבנו – לעולם ותמיד נתעקש לחפש את העצות והישועות אך ורק במקום בו הם מצויים, בירושה המצויה כבר ברשותנו, זו שקיבלנו בשבועות. בתורה הקדושה, ובאור דרכם של הצדיקים המעלים את שלהבת הנרות, שם ראוי לחפש, שם מצוי הטוב.