האש הגדולה של חודש אלול אינה אש שורפת, היא אש מחממת, לוהטת באור הרחמים המושפעים אז. שלוש עשרה מדות של רחמים פשוטים מתגלים בימים האלו – אשרי איש שלא ישכח את ההזדמנות הזאת.

גוונים רבים לחודש נכבד ויקר זה. כל הקהילות, החצרות, הישיבות, החסידויות, בתי המדרש והאסכולות השונות, העניקו, כל אחד מהם, פירוש שונה ומחודש למסכת ימי אלול הקדושים, כל אחד לפי שורש נשמתו, אור ההתלהטות של הנפש הזכה לבוראה.

הצד השוה שבכולם, ידוע ומפורסם, שהוא כולו זמן של התקרבות אל מלך ממלט מרעה, ימי אלול אינם ימים פשוטים – זאת הכול יודעים ומבינים.

בימים העתיקים היו סוחרים מופלגים אשר אין להם בעולמם כי אם כסף וכסף וכסף – מזניחים מעט את ׳האחריות׳ הרובצת עליהם, כביכול, לעזור לריבונו של עולם במלאכת פרנסתם, והיו מצויים יותר בבתי המדרש שלהטו אף הם באשו של אלול.

בימינו, ש"התברך" ב"עודף" חוכמת חיים, בלשון סגי נהור, הציניות והשטחיות פשטה בכול, אין הציבור הרחב אוהב את האוירה הכבדה של אלול וכיוצא בו, ההיפך, יש כאלו שכבר ממתינים לשחרור מעולו המעיק של זה.

רק מה שלא יודעים אלו, ואינם מסוגלים להבין, שלא היו ימים טובים לישראל כימי אלול הקדושים, שבהם שולטת מדת הרחמים במלוא עוזה, וכאשר המלך בשדה, נגיש לעם כולו, המסוגל עתה, כביכול, להתחכך עמו ולדבר אליו בגובה העינים (כביכול, כביכול, כביכול – בלשון המשל הידוע) – וכי יש שמחה ושלות נפש גדולה מזו?

החרדה מקדושת אלול אינה נובעת ממקום צמצום הנפש, כדרכן של חרדות טבעיות, חרדה זו, אם ניתן בכלל לכנותה כך, היא מהמקום ההפוך לגמרי, האהבה הבלתי אפשרית לכאורה, שאוהב בשר ודם את הענין האלוקי שאין לו יחס וערך בינו לבינו – הוא הגורם לחרדת קודש ויראת הרוממות.

כי הלוא כיצד מתורגמת חרדת-אלול לחיי המעשה? על ידי סימפטומים חרדתיים מוכרים? לא ולא! ההיפך, תפילות יוקדות נאמרות בהתלהבות, השקידה המחודשת על פקודי ה׳ משמחי לב, הם סימני האלול המתחדש בכל שנה בעולמו של הקדוש ברוך הוא. ורק האנשים השמחים באלוקותו יתברך בלבד מסוגלים להכילו, כי אלול שייך רק לאוהבים את בוראם אהבה עזה, מי שלא, סולד ממנו ומתעבנו תועבת נפש, צאו ובדקו. אמרו מעתה, אין אלול חודש של יראה אלא הוא חודש של אהבה ענקית — רק כך ולא אחרת.

מבט שונה על ימים אלו, יכול לרומם את מצב רוחנו לנסיקה גבוהה מאד, שוו בנפשכם, שהמקום בו אתם נמצאים הוא מקום סכנה מוחשי, ללא שום ספק שבעולם, והנה באחת הנכם נוחתים בחוף מבטחים, וסר מר המות, וכי מה היא התחושה אז? עצבות? חרדה? או שמא חילוץ עצמות ואנחת רווחה?!

דורשי רשומות הצביעו על מצוות ערי מקלט שבפרשת שופטים, שבה מרומזת קדושת חודש אלול – וכמו שכתוב (שמות כא) 'ואשר לא צדה והאלקים אינה לידו ושמתי לך מקום אשר ינוס שמה', ודורשי רשומות אמרו א׳ינה ל׳ידו ו׳שמתי ל׳ך ראשי תיבות אלו״ל.

פרשת שופטים, החלה תמיד בחודש אלול, עוסקת בין היתר במכה נפש בשגגה, שהפריד חיים שלא ברצונו. הוא אמור לרצות את העונש שהטילה עליו התורה ולהתגורר פרק זמן לא ידוע בערי מקלט שצויינו בתורת אמת. לא רק עונש היה הדבר כי אם הצלה מחרבו הנוקמת של גואל הדם. הוי אומר בתוך ריצוי החטא מונחת תקנה נפלאה לחוטא והגנה על שלומו.

התשובה בכללותה משולה היא עד להדהים להיקלטות בהגנת ערי מקלט. החוטא, למרות שעינינו העיוורות לא מבחינות, רדוף הוא, חייו הנפשיים תלויים על בלימה, גם אם במישור החומרי יוטב לו, הרי שעל ראשו מרחפת חרב נוקמת נקמת חטא, גואל הדם בעקבותיו, הדבר הזה יכול להתבטא באינספור מובנים, בחוסר שלוה וסיפוק בחיים, בעצבות ומרירות מתמשכת, ומי יודע עוד מה? הטיב להגדיר זאת החסיד רבינו יונה בשערי תשובה: "כי החוטא כאשר יתאחר לשוב מחטאתו יכבד עליו מאד ענשו בכל יום, כי הוא יודע כי יצא הקצף עליו ויש לו מנוס לנוס שמה, והמנוס הוא המשוכה, והוא עומד במרדו והנו ברעתו, ובידו לצאת מתוך ההפכה, ולא יגור מפני האף והחמה, על כן רעתו רבה. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה על הענין הזה (קהלת רבה ז, לב): משל לכת של לסטים שחבשם המלך בבית האסורים, וחתרו מחתרת, פרצו ויעבורו ונשאר אחד מהם. בא שר בית הסוהר וראה מחתרת חתורה והאיש ההוא עודנו עצור, ויך אותו במטהו. אמר לו: קשה יום! הלא המחתרת חתורה לפניך ואיך לא מהרת המלט על נפשך? – אשר ינוס שמה, אמרה תורה ורימזה רמזה".