כל אדם רוצה להיות חכם

אותו דחף פנימי שטבע הבורא ית"ש בלב כל אחד מאיתנו, לרצות לדעת ולרצות להבין ולהוסיף דעת בכל יום ובכל רגע, אפי' בסתם מילי דעלמא, הדחף הזה שרשו בגבהי מרומים והוא המניע העיקרי אצל האדם לשאוף ולרדוף לדעת את התורה ואת ה'. כל אדם רוצה להיות חכם, וכפי שאמר שלמה המלך ע"ה כיתרון האור מן החושך כן יתרון הדעת מן הסכלות, וכפי שמביא רבינו בתורה א' קמא "כי החכמה הוא השמש שמאיר לאדם בכל דרכיו וכי אם יחסר לו דבר חיוני זה הינו כסומא באפילה". אולם, מאידך, אנו רואים שדווקא אותה דעת – ע"י חקירות שונות ומשונות – גרמה לרבים וטובים ליפול, כי רצו להבין ולדעת, ומה יתרון יש בזה? ע"מ להבין זאת עלינו להקדם ולהגדיר מהי חכמה? האם כל דבר שמוסיף דעת נקרא חכמה? לא! חכמה נקראת רק דבר המביא לאדם תועלת ולא נזק ומקרב אותו לתכלית ולמקום אליו הוא צריך להגיע.

בין ידיעה מוקדמת למאוחרת…

אם ניקח לדוגמא אדם שקנה חפץ מסוים ולאחמ"כ נודע לו כי את אותו חפץ יכול היה להשיג במחיר נמוך הרבה יותר, הרי שכל שמחתו על החפץ החדש תמוג ותיעלם ובמקומה הוא יחוש צער ועגמת נפש, האם למידע זה יקרא חכמה? בוודאי שלא, שהרי ידיעה זו לא רק שלא קרבה אותו לתכלית שיהנה מן החפץ וישמח בו, אלא גרמה לו צער ויגון והוציאה לו את כל השמחה מהדבר.

מהות הדעת: לקרב לבורא

כך הוא גם הדבר בתורת ה'. אם הדעת, כביכול, שנוספה לאדם גרמה לו להתרחק מה', כי אז הדעת אינה דעת והחכמה אינה חכמה אמיתית. שכן חכמה אמיתית פירושה חכמה כזו שעל ידה אדם זוכה לעבוד את ה' ביתר שאת וביתר עוז, בהשגה חדשה וגבוהה יותר מקודם, מאחר שעל ידי הוספת הדעת גדלה דעתו והשגתו בה'.

גם בתורת ה' ובמצוותיו, שם מוטלת עלינו החובה להוסיף דעת וחכמה; גם בתורת ה' שהיא היא החכמה האמיתי, עלינו לדעת כי יש גבול להבנתנו והשגתינו. הנסיון להבין ולהשיג יותר מדאי, יכול להפיל את האדם ל"דעות סרוחות" ממש.

פרשת פרה: לימוד מגבלות האדם

וזהו הלימוד העולה מפרשת פרה, כפי שמבאר מוהרנ"ת זיע"א: כי פרשת פרה אדומה מגלה לנו שאי אפשר להשיג ולהבין שום טעם במצות הבורא יתברך שמו, ואסור להרהר בזה כלל כמו שכתוב (במדבר י"ט) זאת חוקת התורה וכמו שפירש רש"י שם לפי שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל מה מצוה הזאת ומה טעם יש בהם לכך כתוב חוקה לומר חוקה חקקתי גזירה גזרתי אין לך רשות להרהר אחריה. וזאת המצוה של פרה אדומה לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא, לגלות ולהורות על כל מצות התורה שאסור להרהר אחר טעמים כלל. ועל כן גם שאר המצות נקראים חוקים כמו שכתוב והחוקים והתורות ופירש רש"י גם שם כגון אכילת חזיר ולבישת שעטנז וכו' שאומות העולם מונין את ישראל כי אין בהם שום טעם וכו'. כי באמת טעמי המצות נעלמים ונסתרים ואי אפשר להשיגם בעת אנושי כלל. רק צריכין לקיימם באמונה בלבד להאמין בה' ובמשה עבדו כמו שכל ישראל מאמנים בפשיטות בלי דרכי החכמות והשטות שלהם שרוצים לחקור ולהבין איך דיבר השם יתברך עם משה. שאסור להעלות על הכתב מכל שכן על הפה דבריהם ודעותיהם הזרות והסרוחות והמטונפות המלאים קיא צואה יותר מבית הכסא. ואין סרחון וריח רע גרוע מהם בעולם. (נפילת אפיים ד' י"ט).