ראשי > מאמרים בתורת ברסלב > חגים ומועדים > ישראל – למעלה מן הטבע

ישראל – למעלה מן הטבע

י״ז בטבת תשע״ז

המקור שממנו נובע הכח לכל יהודי להחזיק מעמד במצבים קשים, נובע מגאולת מצרים, שם הושרשו בנפשו כל יהודי דעת גדולה ואמונה חזקה, שעומדת לנו לדורות עולם. על זה אמרו חז"ל: בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים"

הרב שמחה גולשבסקי

המקור שממנו נובע הכח לכל יהודי להחזיק מעמד במצבים קשים, נובע מגאולת מצרים, שם הושרשו בנפשו כל יהודי דעת גדולה ואמונה חזקה, שעומדת לנו לדורות עולם. על זה אמרו חז"ל: בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" (פסחים קטז): אותה הארה נפלאה שכל כך חישלה את אבותינו במצרים, חוזרת על עצמה מדי שנה, להכניס גם בנו כוחות טמירים ולבער את המכשולים העומדים בדרכינו הרוחנית.

אסור ליפול לתפיסה השטחית כאילו ענין יציאת מצרים היה רק שחרור מעבדות פיזית, שאם כן, מדוע עלינו אנו לראות את עצמינו כאילו יצאנו ממצרים? הלא החירות שהושגה אז, בטלה וחלפה, ושוב אנו משועבדים תחת עול הגוים (כפי שאומרים חז"ל: "אכתי עבדי אחשוורוש אנן" – כעת עבדי אחשוורוש אנו). אלא, ההיפך הוא הנכון, שיציאת מצרים הוציאה מן הכח אל הפועל את הכוחות הנסתרים בנפש הישראלי – בהם הוא שונה מיתר עמי תבל ועל ידם הורם מהםפ על ידי הבורא להיות מגמתו לדברים רוחניים – ועל ידם משוחרר הוא מהשעבוד תחת כוחות הטבע והזמן, בכל המצבים.

ואלה דברי רבינו ז"ל (ליקוטי מוהר"ן תורה רנ) בענין השוני שיש בין ישראל לעמים, וזו לשונו: "עיקר צער של ישראל שיש להם בגלות, הכל הוא מחמת שנפלו מהדעת ותולים הכל בטבע ובמקרה ובמזל, ומחמת זה יש להם צער ויסורים. וזה בא להם מחמת שהם שרוים בין העכו"ם ולמדו מהם, מחמת שרואים שעתם מוצלחת מאוד, וישראל נבזים ושפלים, על כן הם לומדים מהם ותולים הכל בטבע ובמקרה, ומחמת זה עצמו יש להם יסורים … ובאמת ישראל הם למעלה מן הטבע, רק כשהם חוטאים הם נופלים אל תחת הטבע, כמו העכו"ם שהם תחת המזל והטבע".

במה מתבטאת העובדה שאיננו נתונים "תחת הטבע"? מובא בספרי (סוף פרשת שלח) "למה מזכירים יציאת מצרים על כל מצוה ומצוה? למה הדבר דומה, למלך שנשבה בן אוהבו ופדאו לשום עבד, שאם יגזור ולא יהיה מקבל עליו, אומר לו עבדי אתה". על אף שפדאנו ה' מבית עבדים, זה רק בתנאי שנהיה עבדים נאמנים לו. "עבדי הם ולא עבדים לעבדים", הדבר הראשון הוא לדאוג לרצון ה' ולא לרצון בני אדם, שהרי על מנת כן הוציאנו ממצרים, שנהיה עבדים לו ולא לחומר וללבנים. יהודי שאינו שומר שבת חייב משום שבגד במלכו ואינו מכריז שהבורא מושל על הטבע; ואילו גוי ששבת חייב מיתה שהרי הטבע הוא אדונו ועליו נאמר "יומם ולילה לא ישבותו".

באתה מידה שאנו ממליכים את הקב"ה על הטבע על ידי מעשינו, כך הקב"ה מכניע את הטבע לפנינו, ולכן דווקא בשבת נכנסת הברכה לכל השבוע. וכבר כתב הרמב"ן בחומש, שאפילו בגלות היהודים חיים בדרך כלל יותר טוב מהגוים שבתוכם גרים – על אך שהגוים הם עבדי הטבע.

"וכשהקדוש ברוך הוא רוצה לרחם על ישראל ולהושיעם מגלותם ולעשות קץ וסוף מהמיצר להם, אזי ממשיך עליהם השגחה, ואזי מכניע ומבטל את הטבע והמזל שהיה מחייב שיהיו ישראל נתונים תחת ידם, וישראל עולים עליהם על ידי השגחה".

אולם, כשהיו אבותינו במצרים, שקועים במ"ט שערי טומאה, לא היו ראוים להנהגה ניסית, אלא שהקב"ה חס עליהם על שם העתיד, שהיה גלוי וידוע לפניו שיקבלו את התורה ויעבדו אותו.

וכותב עוד רבינו שם: "וכשהקדוש ברוך הוא רוצה לרחם על ישראל ולהושיעם מגלותם ולעשות קץ וסוף מהמיצר להם, אזי ממשיך עליהם השגחה, ואזי מכניע ומבטל את הטבע והמזל שהיה מחייב שיהיו ישראל נתונים תחת ידם, וישראל עולים עליהם על ידי השגחה".

מכיון שנשמות ישראל גבוהות מאוד, הקדוש ברוך הוא "נותן לנו אשראי" וגואל אותנו על שם הסוף, כדי שנוכיח את עצמינו ונעשה רצונו, אבל העיקר הוא לא המתנה, אלא איך מנצלים אותה לעשות רצון ה', כמו שאנו אומרים בתפילת שבת "ישמח משה במתנת חלקו – כי עבד נאמן קראת לו". יש ערך למתנה משום שהיא הגיעה מתוך עבדות.

ויש בזה הארה מאליפה: הרי מצאנו שבליל פסח אמרו ישרלא שירה מתוך שמחה וחדוה עצומה, כמו שמוזכר בנביא בקשר למפלת סנחריב "השיר יהיה לכם כליל התקדש החג" (ישעיה ל כט). לא מצא הנביא דוגמה אחרת לדמות אליה את השמחה על מפלת סנחריב, כי אם את השירה שאמרו ישראל על הפסח במצרים (רש"י שם), שאמרו אז הלל. ומובא במדרש "כשראה דוד איך היו ישראל שמחים כשיצאו ממצרים, התחיל מקלס על יציאת מצרים, שנאמר 'בצאת ישראל ממצרים'".

ויש להבין, מדוע לא מצאנו ששירה זו של ליל יציאת מצרים מוזכרת בתורה, ואפילו בנביא היא מוזכרת רק בדרך אגב, ואילו 'שירת הים' נכתבת בתורה בהבלטה רבה?

מדוע לא מצאנו ששירה זו של ליל יציאת מצרים מוזכרת בתורה, ואפילו בנביא היא מוזכרת רק בדרך אגב, ואילו 'שירת הים' נכתבת בתורה בהבלטה רבה?

ההבדל ביניהם, מסביר רבי נתן בליקוטי הלכות (הלכות אפוטרופוס ג,יא), ששירת ההלל של ליל פסח היתה בלי אתערותא דלתתא [הארה מלמטה, מאמץ מצד האדם עצמו]. מרוב ההארה שהרגישו בליל פסח אמרו שירה, אבל הכל היה במתנה מה'. אבל אחרי היום הראשון נסתלקה ההארה הנפלאה שקבלו ברוב חסדי ה', ואז התחילו הם להטהר בכוחות עצמם, עד שספרו שישה ימים בספירת העומר. ומכיון שהשירה ששרו אז, שירת הים, נעשתה על ידי אתערותא דלתתא, לכם היא נקראת על שם בני ישראל ומובלטת בתורה, כמו שכתוב "אז ישיר משה ובני ישראל". ומטעם זה, מסביר רבי נתן, חמץ אסור רק עד אחרי שביעי של פסח, משום שהחמץ נעשה על ידי שמשהים את העיסה, ועל ידי שהיא חשופה לאויר משך זמן מסוים, היא מתפיחה. נמצא, שהלחם מושפע ביותר מהזמן והטבע, מה שאין כן מצה שאינה חשופה לאויר מכיון שנעשית במהירות, ולכן היא רוחנית יותר.

משום כן, בליל פסח – שאז היתה תחילת התקרבות ישראל לאביהם שבשמים, ורק על ידי גילוי מן השמים זכו להשגות נשגבות ונקבעה האמונה בליבם – היה סכנה שכאשר תסור ההארה הגדולה יושפעו שוב מן הטבע על ידי אכילת חמץ, מכיון שעוד לא עשו שום פעולה מצידם להוציא את ההשגה מן הכוח אל הפועל, אבל משכבר ספרו שישה ימים לספירת העומר כנ"ל, וזכו לקריעת ים סוף ושירת הים על ידי אתערותא דלתתא, שוב לא היה פחד והותרו לאכול חמץ.

ומה שראוי לציין שכל שנה ושנה חוזר על עצמו איסור חמץ. ומאחר שכבר הותר החמץ בשנה שעברה, מן הדין יהיה שכבר יותר לעולם! אלא שלא היא, ומזה נמצאנו למדים שכל שנה מחדש אנו עוברים תהליך דומה, וזוכים לאורות גדולים בליל הסדר, השגות גדולות ואמונה חזקה, ועלינו לשמור עליהם עד צאת החג שלא להפסידם – ולהוציאם מן הכח אל הפועל.

* * *

מובא בזוהר הקדוש (ח"ב ס) בשם רבי שמעון, שבאותה שעה שעמדו ישראל על הים ואמרו שירה, נגלה הקדוש ברוך הוא אליהם עם כל צבאיו ומרכבותיו, כדי שידעו ויכירו את מלכם שעשה להם את כל הניסים והגבורות, ואז, השיג כל אחד מישראל מה שלא השיגו כל הנביאים (כמו שאמרו: "ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל") ומכיון שכולם אמרו את השירה יחד, מילה במילה, וכאשר סיימו את השירה התעלו כל כך, עד שלא רצו לנסוע משם מרוב תשוקתם וכיסופיהם לקדוש ברוך הוא.

וכתב רבינו (ליקוטי מוהר"ן ב, תורה עט) שקריעת ים סוף היתה בבחינת ביטול הזמן, ולביטול הזמן יכולים לזכות על ידי תשובה, שאז שומעים את הקול דקדושה. וזה בחינת מצוות זמניות, שעל ידם אנו מעלים את הזמן אל "למעלה מן הזמן", אבל כל הצרות והדינים ואחיזת היצר הרע הם מכח הזמן.

נמצא, שעלינו לעמוד על המשמר תמיד שלא לעשות שום דבר שיכול להפיל אותנו אל תחת הטבע והזמן, ובזה הצלחתינו, כפי המובא במדרש אסתר (ז,יד) על הפסוק "ויאמר המן למלך אחשוורוש ישנו עם אחד" שהמם קטרג שיש לישראל תאבון גדול, שהם אוכלים ושותים ואומרים "עונג שבת, עונג יום טוב" וגורמים להעלאת מחירים. אחד לשבעה ימים – שבת אצלם; פעם בחודש – ראש חודש; בניסן – פסח; בסיון – שבועות; בתשרי – ראש השנה; וכו' וכו' ואילו היו לפחות שומרים גם את חגי הגוים היה טוב, אולם "את דתי המלך אינם עושים". באותה שעה היה המלאך מיכאל מלמד סניגוריא למעלה לפני הקדוש ברוך הוא על ישראל ואומר: רבונו של עולם, לא מקטרגים על בניך שעבדו עבודה זרה, ולא על גילוי עריות, ולא על שפיכות דמים, אלא על מה ששומרים דתיך. אמר לו הקדוש ברוך הוא: אני נשבע שלא אעזבם! וזה שכתוב "כי לא יטוש ה' עמו בעבור שמו הגדול".

בכל אופן, המאבק בין ישראל לבין כוחות הטבע הינו מאבק תמידי ומר, ויתכן שזו הסיבה שאנו אוכלים מרור בנוסף למצה: המצה מורה על דעת גדול והשגחה, שהיא ביטול הטבע; ומאידך, צריך לדעת שלהיות נאמן לתפקידנו ולא ליפול ממדריגתנו כרוך בהרבה מרירות, כמו שכתב רבינו ז"ל על מאמר חז"ל שבמרה נצטוו על השבת: שקודם צריכים לסבול מרירות ורק אחר כך זוכין לשבת שלום.

הנה, מה שביארנו שישראל למעלה מן הזמן ומן הטבע, אין הכוונה שיחשוב אדם שהוא כמו מלאך ללא שום מגבלות. כי דרך כזו היא הרת אסון, כמובן. משום שאף על פי שמצד טבעו יש ליהודי נטיה כזו, משום שנשמתו גבוהה מאוד ואור להבת איש הישראל הוא עד אין סוף, בכל זאת, כותב רבינו, צריך לצמצם את ההתלהבות, ובזה יוכל לעבוד את ה' בהדרגה ובמידה (ליקוטי מוהר"ן ב, תורה מט). אדרבה: חייבים לעבוד את ה' דווקא מתוך הזמן והמידות, ובהדרגה, ובכל זאת, הדחף ורוח החיים בעבודתינו את ה', נובעים מן הנשמה אשר היא באמת מעל לכל הצמצומים, וממנה אנו שואבים את הרצון והכיסופים לעבודת ה'.

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support