רבינו הק' כותב בליקוטי מוהר"ן בתורה ס"ב "בא אל פרעה": כי השם יתברך מחמת רחמנותו ברא את העולם, כי רצה לגלות רחמנותו, ואם לא היה בריאת העולם, על מי היה מראה את רחמנותו, ועל כן ברא את כל הבריאה מתחילת האצילות עד סוף נקודת המרכז של העולם הגשמי כדי להראות רחמנותו, ומבואר שם שכדי לברוא את העולם היה צריך לצמצם את האור אין סוף, כדי שיהיה מקום פנוי שבו אפשר לברוא העולם, ומאותו צמצום נעשה חלל הפנוי שבתוכו נברא העולם, את הצמצום הזה לא ניתן להבין, אלא לעתיד לבוא, מכיוון שגם בתוך הצמצום יש אלקות.

מוהרנ"ת מביא בליקוטי הלכות (תפילת מנחה ד') שיש הרבה בחינות של חלל הפנוי, ואחת מהם היא בחינת "ירידה שקודם העליה" והירידה היא תכלית העליה, כי כשאדם עולה מדרגא לדרגא, הוא נעשה בריאה חדשה, כי נתחדש ממש בבחינת תתחדש כנשר נעורייכי, ונעשה בריה חדשה בבחינת אני היום ילידתך, ועל כן קודם שזוכה לזה לעלות מדרגא לדרגא, צריך שיהא ירידה והיא תכלית העליה, כי הירידה היא בחינת הצמצום שצריך שיהיה קודם הבריאה וכנ"ל, וזה בחינת צדיקים תחילתן ייסורין וסופם שלוה, כי הייסורין באים מהצמצום שקודם הבריאה, וזה הוא בחינת כל המניעות והעיכובים שיש להאדם קודם שזוכה לעשות איזה מצוה או דבר שבקדושה, כי בכל דבר שבקדושה בוראים עולמות כידוע, ועל כן צריך שיהיה צמצום קודם.

"אף שאינו מבין הדבר בשכלו מכל מקום מבין הוא מרחוק שראוי לו להאמין, ועל ידי שמאמין נתעלה ביותר בעבודת ה'"

ר' צדוק בספרו "צדקת הצדיק" מדבר באותו ענין וכך כותב: שדווקא "אחז הרשע" שהפסוק אומר עליו "ולא עשה הישר בעיני ה'" ואחד הדברים שעשה הוא, שמנע תינוקות של בית רבן מלימוד התורה, דווקא הוא היה הכלי להוליד את חזקיהו שהיה מרביץ תורה ברבים ביותר כידוע, ומזה אנו רואים שהצמצום קודם העליה, הוא דבר הכרחי כדי להגיע לעליה, אך למעשה האדם כשהוא בשעת הירידה קשה לו לראות זאת, ובכל זאת עליו להתחזק באמונה שזהו רצון הקדוש ברוך הוא ורק על ידי כך יגיע לעליה.

חזקיהו המלך ידע שעתיד לצאת ממנו מנשה, ולכן לא רצה לשאת אשה, אך הנביא הוכיחו באמרו אליו, שאין הוא צריך לחקור מה ייצא ממנו, אלא עליו להאמין שגם מהרע ייצא טוב, וכשם שהצמצום של האור אין סוף, היה כדי לברוא את העולם, שהקדוש ברוך הוא רצה לגלות רחמנותו, כך גם הצמצום בעבודת ה' הוא גם כן טוב, כי בסופו של דבר ייצא ממנו דבר טוב, ואל לו להיגרר אחר בלבוליו ומניעיו שבאים אליו בשעת עבודתו את ה', כי כך דרכו של עולם הוא.

אולם בשעת נפילתו של האדם מעבודתו בקודש, יש לו הסתלקות הדעת, ומאין לו אותו דעת להתחזק בזה שעומד הוא בירידה שהוא לצורך העליה? כותב מוהרנ"ת שאף על פי כן נשאר באדם בעת כזו "כח הרשימו", ואף שאינו מבין הדבר בשכלו מכל מקום מבין הוא מרחוק שראוי לו להאמין, ועל ידי שמאמין, יוצא מהחלל הפנוי דהיינו הנפילה, ונתעלה ביותר בעבודת ה'.

ויהי רצון שנזכה לראות בכל פעם בעת הירידה, שזהו תכלית העליה, ונתחזק מאוד לקיים עצותיו הק' של רבינו זיע"א עד שנזכה לגאולה השלימה בכלל ובפרט אמן כן יהי רצון.