יציאה מעצבות (ב)

ט״ו באייר תשע״ט

ברגע כשאנחנו נכשלים, העצבות היא כמעט תמיד הראשונה להופיע. ברגע שאנחנו מגלים במעשה מסוים שדרכנו אינו תואמת את רצון ה', אז אנחנו נכנסים לעצבות. עצבות מבטאת את השבירה שיש לנו בדבר שעדיין יש לנו קשר מסוים אליו. (משיבת נפש)

לב נשבר ועצבות אינו ענין אחד כלל.

עצבות- הוא כמו מי שהוא בכעס וברוגז, כמי שמתרעם ומתלונן עליו יתברך, על שאינו עושה לו רצונו; אבל לב נשבר הוא כבן המתחטא לפני אביו, כתינוק שקובל ובוכה לפני אביו על שנתרחק ממנו.(שיחות הר"ן, מא-מב).

 

בפעם הקודמת עסקנו בחלק היותר-קל של העצבות. היום נעסוק בעצבות היותר קשה, היכולה להשבית אדם לחלוטין ולחסום את כל כוחות הנפש, ולהוביל את האדם לשאול תחתיות ממש, חס ושלום. על עצבות זו אמר רבי נחמן שהיצר-הרע רק מתחזק מכוחה, וכל זמן שהאדם עצוב נוסף רק עוד כוח ליצר הרע, חס ושלום (ליקוטי עצות, התחזקות, אות כ').

דוד המלך בסוף מזמור קלט, אשר "אין באלה החמשה ספרים [=ספרי תהלים] מזמור  כמוהו" כמו שכותב האבן-עזרא בתחילת פירושו לפרק זה, אומר: "חקרני א-ל ודע לבבי, בחונני, ודע שרעפי. וראה אם דרך עוצב בי, ונחני בדרך עולם" (פסוקים כג, כד). דוד המלך מבקש מה' שיבחן אותו – וחשוב להבהיר את ההבדל שבין בחינה וניסיון כפי שכותב המלבי"ם: בחינה היא לבדוק את הקיים, כמו שבוחנים אדם על ידע מסוים, כשמטרת הבחינה היא לברר אם הוא אכן יודע את אותו ידע. ניסיון הוא הוצאה מכוח אל פועל. תוכן כוונת דוד המלך בבקשתו "חקרני, בחנני" היא שה' יראה את כל לבבו, ויראה אם אכן הוא תמים בכל לבבו עם ה'. על זה הוא מבקש: "וראה אם דרך עוצב בי", כלומר – "אם דרך מעצבה וקלקול בי" (רש"י). עיצבון, אם כן, הוא תוצאה של שבירה וקלקול.

ברגע כשאנחנו נכשלים, העצבות היא כמעט תמיד הראשונה להופיע. ברגע שאנחנו מגלים במעשה מסוים שדרכנו אינו תואמת את רצון ה', אז אנחנו נכנסים לעצבות. עצבות מבטאת את השבירה שיש לנו בדבר שעדיין יש לנו קשר מסוים אליו. לפי זה, עצבות מבטאת קלקול ושבירה מסוימת שיש לנו בדרך התורה. דווקא בגלל זה דוד המלך אומר שהדרך לבדוק אם אני תואם בליבי את התורה, היא אם אני עצוב בדבר מסוים. אם יתגלה שיש דבר שהוא סתירה למהותי, הרי שאינני שלם עם אותו מעשה בכל לבבי. ייתכן שאני מקיים את הכל כמו שצריך, אבל עדיין מהותי לא השתנתה לתוכן כל אותם מעשים, ולכן ה'אני' שלי מרגיש סתירה כלפי אותו מעשה. השמחה היא הביטוי הגדול ביותר לקשר שלי עם ה', ולכן דוד המלך אומר שהיא המדד לקירבת אלוקים.

כעת עולה שאלה קשה שאי אפשר לברוח ממנה: הרי סוף-סוף תחושה זו אמיתית. מהי הדרך האמיתית להתמודד עם נפילה לעצבות? ובכן, לפני הכל עלינו לדעת כלל גדול וחשוב מאד שהתווה רבי נחמן: לא לחשוב על זה כל עוד אנחנו עומדים בתיקון הכישלון. אם נופלים, בודאי שצריך להרגיש לא טוב עם זה, אלא שרגש זה הוא מיותר לחלוטין, לא זו בלבד שהוא לא מועיל לדבר, אלא הוא יכול רק להוסיף כוח ליצר-הרע. בראשית הדברים, עלינו לשכוח לחלוטין מכל מה שקרה. פעם ר' נחמן אמר לאנשיו: כמו שאתם רואים אותי עכשיו, אם חס ושלום הייתי עובר עבירה, הייתי מתנהג ונשאר באותה צורה לחלוטין. אין שום תועלת במחשבות על הכישלון, לכן יש להרחיק אותן בשלב הראשון.

אמנם, מגיע השלב בו עלינו לטפל בכשלונות שלנו, ב"דרך עוצב" שיש בנו. רבי נחמן אומר ששלב זה צריך להיות כל יום, בזמן קצוב יהיה אשר יהיה, בו נשבור את ליבנו לפני ה'. איך באמת נוכל לשבור את הלב ולא להיכנס לעצבות, אם בסופו של דבר אנחנו עומדים בשבירה וכישלון עם רצון ה'? לזאת עלינו להקדים דבר מסוים.

ישנם שני סוגים של רצון. הסוג הראשון הוא רצון מעשי. ניקח כדוגמא: אני רוצה להצליח בתחום פלוני. הרצון שלי הוא שההצלחה תהפוך למציאותית. אם אני לא מצליח, אני כבר לא רוצה. לרצון כזה תהיה סתירה מהמציאות. הסוג השני הוא רצון פנימי, שגם רוצה להתבטא, אבל הוא נשאר קיים גם אם לא יהיה לו ביטוי. למשל: פלוני רוצה כסף. גם אם הוא יכשל בדרך להרוויח אותו, זה לא יגרום לו להפסיק לרצות. גם אם אין לו שום רעיון איך הוא מבצע את זה, הוא עדיין רוצה. לרצון זה יש שם נרדף: כיסוף, הנובע מהמילה כסף. הכיסוף מבטא כמיהה פנימית שרוצה להתבטא במציאות. לרצון כזה לא תהיה סתירה מהמציאות, כי הוא לא קשור בהכרח למציאות.

למדנו אם-כן, שיש רצון שיכול להישבר ויש רצון שאינו יכול. אם נגדיר בכלליות את ההבדל ביניהם נאמר כך – אם אנחנו רוצים שיהיה כך, המציאות תסתור אותו. אמנם אם אנחנו רוצים את הדבר מעצם פנימיותינו, נמשיך לרצות אותו גם אם המימוש שלו במציאות נראה רחוק מאד.

זהו החילוק שבין עצבות ולב נשבר, כפי שאומר רבי נחמן. עצבות – "על שאינו עושה לו רצונו".אם רצון לא מצליח להתממש, הרי שנרגיש שבירה. זה אם אנחנו רוצים דברים ממשיים. אבל אם נרגיש את השייכות גם בלי קשר, רק בגלל שה' הוא "צור לבבי וחלקי" (תהלים עג), אזי נרגיש "כתינוק שקובל ובוכה לפני אביו על שנתרחק ממנו", שלא יוכל להיפרד מהעובדה שהוא בן לאביו – כי זאת המהות שלו.

שנזכה לכך באמת. חזקו ואמצו, אחים שלי.

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support