זכור את המזוזה!

ג׳ באב תשע״ט

הכרח הוא שנצא החוצה, אלא שבדיוק לשם כך התורה מצווה אותנו לשים מזוזה על פתח ביתנו; ובדיוק בגלל זה אנו נוהגים לשים את היד עליה ולנשקה בעת צאתינו: לזכור את האמונה לפני היציאה מהבית; להחדיר למח שגם כאשר נהיה בחוץ, ברחוב, בבלבולים ובטרדות, נהיה יחד עם ה' ולא נעזוב אותו. וכאשר אדם עוזב את ביתו מתוך מחשבות של אמונה, אזי יכול לחזור לביתו בהתחדשות.

יצאת? זכור את המזוזה שבפתח…

"לעניין מה שיכולין לזכות על ידי ההתחזקות בשעת ירידה שתתהפך הירידה לעליה ושעל ידי זה דייקא יתחדש לטובה בהתחדשות נפלא" (משיבת נפש ע"ד).

בכל פעם שאנו 'נדחים' לחוץ, אל מחוץ לשערי הקדושה כביכול, נדמה לנו שהפעם באמת כבר לא נוכל להכנס מחדש לבית הקדושה. זו הסיבה שרבים כל כך מפסיקים אפילו לרצות להתקרב להשי"ת, לצערינו.

שהרי, הם חושבים, כמה פעמים כבר קבלנו על עצמנו להתקרב מחדש להשי"ת, והנה לא עברו אפילו רגעים ספורים (ובמקרה הטוב כמה ימים) וכבר מצאנו את עצמנו מחוץ לקדושה?

כמה פעמים החלטנו לקבוע את עצמנו ללימוד התורה ולעסק התפילה, או אפילו קביעת עיתים לתורה, ותוך מספר ימים נוצרו טרדות ועניינים שהכריחו אותנו לצאת ל'רחובה של עיר' ומנעו מאיתנו לקיים את החלטתינו?

וכמה פעמים התחלנו כבר ליישב את הדעת, לחשוב מחשבות נקיות וטהורות ולפתע שמנו לב שאנו בתוך מערבולת של מחשבות – דאגות וטרדות, מחלוקות והבלים?

כמה פעמים התחלנו להתרכז בפירוש תיבות התפילה, מתוך זכרון שהננו עומדים לפני ה', ולא הצלחנו להחזיק בזה יותר מכמה דקות מחמת שהתגברו עלינו מחשבות זרות?

כמה פעמים פתחנו ספר על דעת ללמוד מספר שעות רצופות, והנה הגיע קריאה בהולה (לפעמים מהיצר הרע) להתעסק בדברים אחרים?

אפשר להרחיב בענין בכמה וכמה דוגמאות, איך כמעט לא שייך להשאר בפנים כל הזמן, ומשום כך הרבה מתייאשים.

אבל, אחי, דע לך שכך הוא סדר הבריאה, שבהכרח הוא שנצא החוצה, אלא שבדיוק לשם כך התורה מצווה אותנו לשים מזוזה על פתח ביתנו; ובדיוק בגלל זה אנו נוהגים לשים את היד עליה ולנשקה בעת צאתינו: לזכור את האמונה לפני היציאה מהבית; להחדיר למח שגם כאשר נהיה בחוץ, ברחוב, בבלבולים ובטרדות, נהיה יחד עם ה' ולא נעזוב אותו. וכאשר אדם עוזב את ביתו מתוך מחשבות של אמונה, אזי יכול לחזור לביתו בהתחדשות.

כי כאשר אדם קונה בית, הרי שבתחילה הוא נהנה מכל חדר ומכל דלת וחלון, אך כאשר הוא מתרגל לבית כבר אין לו הנאה, כי תענוג תמידי אינו תענוג, אבל אם הוא יוצא לתקופה ארוכה מהבית, ובמיוחד כאשר הוא יוצא מתוך הכרח, שלא ברצונו, לגלות ממושכת וכדומה, כי אז הוא חוזר לביתו בהתחדשות יתירה, וחוזר ליהנות מכל חפץ ורהיט.

כך הוא גם בקדושה. מסובב כל הסיבות דואג תמיד שיהיו לנו סיבות לצאת מ'תיבת נח' של הקדושה, והכל בשביל להביא אותנו שוב לקדושה בהתחדשות, שכאשר נצליח לפתוח שוב ספר, או להחזיר את המח לתפילה וכדומה, אז נדבק את עצמנו בהתחדשות נפלאה, ונוכל ליהנות מכל דלת וחלון בבית הקדושה, נתלהב מכל מילה ומכל תיבה שיוצא מפינו.

וכמו שכתוב 'בשבתך בביתך ובלכתך בדרך', שלפעמים יוצאים לדרך כדי לחזור בהתחדשות מלאה, ולכן גם ירדנו למצרים, כדי לצאת משם בהתחדשות נפלאה של התגלות יד ה' לדורות עולם.

כמובן שיש למעט ככל האפשר ביציאות, אבל כאשר נמצא את עצמנו בחוץ, נתחזק מאוד לדעת, שהיציאה היא לא גלות וגירוש, אלא יש לה רק מטרה אחת ויחידה: חזרה לקדושה בהתחדשות, ולא חס ושלום בשביל להפסיק לגמרי.

אבל זה רק כאשר נשים לב למזוזה אשר בפתח, ננשקה בזמן הירידה ונזכור מה כתוב בה, אבל אם לא נצא בליווי של האמונה, אזי יהיה מאוד קשה לזכור שיש לנו בית, לרוב עוצם התגברות היצר להכשילנו ולייאשנו, ולתת לנו הרגשה של מחוסרי בית.

ואשרי מי שמוסיף לקחת לעצמו לדרכים ול"יציאות" כמה ספרי צדיקים, לחטוף סעיף "משיבת נפש" בעת הנסיעה והירידה, אשר יחזירו לו את המח והלב האמיתי גם בעת שהוא מחוץ לביתו.

אחי היקר!

אם תהיה חזק בזה, תוכל לראות ולהבין בחוש ממש את המושג "ירידה לצורך עלייה", כי באמת כל ירידה מביאה לעליה בהתחדשות.

תמיהתם של רבים, מדוע, אם כן, פעמים רבות אנו רואים ירידות שאינן מצמיחות עלייה, אינה תמיהה כלל, שכן הסיבה לכך היא שהם לא 'נשקו את המזוזה' בצאתם החוצה, וחשבו להם שנפרדו לגמרי מה', חלילה, וכך הזדקנו ו'התיישנו' בירידה, כמו אלו ששהו במצרים ולא האמינו שיש חיי גאולה, ואכן נשארו שם לנצח.

על כן, ידידי, חזק ואמץ גם "בשבתך בביתך וגם "בלכתך בדרך", וזכור תמיד את לשונו של הרשב"י המופיעה פעמים רבות בזוהר הק': "זכאה מאן דעייל ונפיק" [-אשרי מי שנכנס ויוצא].

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support