זכורני, בצעירותי, בהגיע עת דודים ימי הספירה הקדושים, ובית הכנסת הברסלבי העתיק שבקטמון החל לרגש ולהתלהט בלהט-שרפי קודש אשר כל כולם לב מלא בעבודת בוראם.

הנה, בערב אחד מימי הספירה עומד לו הרה"ח ר' הירש לייב ליפל זצ"ל ליד החלון במלוא קומתו התמירה, ופניו ועיניו יוקדים כיקוד האש. בידו אחת אוחז הוא בסורג החלון וכל עצמותיו תאמרנה ערגה ותשוקה, וכל כולו בוער בהלהבות האופיינית לעובדי ה' שבאנ"ש (בני חבורת העובדים שבאומן שהוא נמנה עליה), בשילוב הפשטות והתמימות. בכיסופים ושאגות ארי מקירות הלב, וכמו נעצר הוא במילים "תתיר צרורה" באין יכולת להמשיך הלאה, וכך הוא חוזר פעמים אין ספור בצעקת הלב ובניגון המתנגן ממיתריו, ת-ת-י-ר צ-רו-רה… ואת גודל נעימות זעקת ליבו אי אפשר לתאר ולהביע בכתב. ואני אז נער כבן 14 שנה, עומד ומחריש, משתאה לדעת מה לו לר' הירש לייב כי נעצר דווקא במילים האלו, ומה ראה על ככה לזעוק ולצעוק פעם אחר פעם בשאגות קורעות לב: תתיר צרורה… תתיר צרורה…

והנה, אנו הילדים, הנערים בימים ההם ובביהכנ"ס ההוא בקטמון, היינו כולנו, הנערים והזקנים, כמשפחה אחת, קרובים אחד לאחד בקרבה ואהבה כנה ואמיתית, לכן לא היססתי לרגע קט ותיכף בהשלים ר' הערש לייב את עבודתו ושאגותיו, ניגשתי אליו ובמילים פשוטות וישירות שאלתיו: ר' הערש לייב, מה לכם כי נזעקתם ונעצרתם כל כך הרבה במילים 'תתיר צרורה'? וכי איזו כונה כיונתם בהם דווקא?

ואז פתח את פיו בהתלהבות, כדרכו תמיד בעת אשר משוחח אתנו, הילדים, לעיתים קרובות (לפי השגת מוחנו הפעוטים) בהתלהבות וחיות, והיה מפרש ומבאר לנו את ענין ההתבודדות לעובדא למעשה, והיה ממחיש לנו ונותן שיעור לדוגמא, מה ואיך לדבר ולהשיח עם השם יתברך כדבר איש אל רעהו כעצת רבינו הקדוש, ובהדגימו לנו את כל זה היה מדבר דיבורים חמים והיו הדברים שמחים כבשעת נתינתם מסיני, והשיעור הזה היה שווה לנו כאלפי הסברים ושיחות, כי למדנו אז איך לתרגם עצת רבינו "למעשה" בפשיטות.

והנה כעת, שהיתה אתערותא דלתתא מצד שאלתי אליו על צעקותיו במילים תתיר צרורה, פתח את פיו בחכמה בביאור המילים הנ"ל: הלא היצר הרע וחילותיו קושרים ואוסרים את האדם בעבותות התאוות והנטיות החמריות, וטרדות הגשמיות והבלבולים כהנה וכהנה, וכך הרבה לתאר בתיאורים ציוריים את סבך האדם בנטיותיו הגשמיים, עד אשר אין דרך ומסילה לצאת מהסבך ולהתנתק מהם, ועל זה דווה ליבנו ותדאב כל נפש כי תכבד העבודה עלינו, והיא סיבת הסיבות להעדר החשק והחפץ ללמוד ולהתפלל ולעבוד עבודה תמה, "און אזוי איז מען פארפלאנטערט און פארקניפט און די הארץ איז פארשטאפט" [=וכך אנו מסובכים וקשורים והלב סתום]. ועל כל זה אני צועק: רבונו של עולם, רחם עלי ותתיר הצרורה הזאת, שתתיר את החבלים של החובל הגדול הקושר ומסבך אותי בחבלי הגשמיות והתאוות הגופניות. כי ברוחניות האדם אסור וקשור כל כך בענייני גשמיות, עד שאין רואים שום אופן ודרך איך לצאת, ועל זה צריך לצעוק הרבה הרבה להשי"ת, שירחם עלינו ויהיה לנו למתיר אסורים להינתק מהקשרים שנקשרו על ידי יצרנו הרע, כי הוא השאור שבעיסה המעכבנו מלהידבק בה' יתברך. וכדברים האלה הרבה לתאר ולדבר על ליבי, ובזה פתח את ליבי כפתחו של מחט לראות ולהבין היכן אני בעולם, ולהבין את גודל הצרה בהיותי קשור ואסור לעביות וחמריות. והדברים האלו עשו עלי רושם כביר עד שכבר למחר בספירת העומר עמדתי בתחנונים וצעקות וכו' כדרך אנ"ש הותיקים, ובס"ד היה זה ספירת העומר – ספירת העומר ממש. ועוד יתירה מזו מאז אותו היום התחלתי להכנס ולטעום טעם עבודה מהי, כדרך אנ"ש השותים מהנחל נובע ונהנים ממקור החכמה.

וזאת יש לדעת, שכל קוטב ימי הספירה הוא לכסוף ולהשתוקק לצאת ממצולות ים מהבלי העוה"ז, ולזכות לדעת דקדושה, לידע ולהודיע ולהיודע "אז ס'איז קיין שום תכלית נישט דא אויף די וועלט נאר גאט ב"ה צו דינען" [=שאין שום תכלית כלל בעולם הזה, אלא רק לעבוד את ה' באמת] ושאין שום נועם ואושר ותכלית אמיתי בעולם כי אם לבלות הימים והשנים בתורה ותפילה ועבודת השם, שזה ענין קבלת התורה שהוא הדעת דקדושה, ולדעת זו אי אפשר לזכות כי אם על ידי כלים כמבואר בליקוטי הלכות (הלכות פסח ה,יג) וזלה"ק: "ועל ידי הספירה של אלו הימים שהם בחינת כלים, כי הימים הם בחינת כלים ומדות, על ידי זה יוצאין מטומאה לטהרה ומתקנין הימים והכלים כדי לזכות לקבל אור התורה בשבועות בבחינת ברכה ע"י תיקון הכלים כנ"ל" עכ"ל.

ועל ידי מה עושים כלים? על ידי הכיסופים וההשתוקקות להשם יתברך, וריבוי הצעקות והאנחות אשר הם פרי הכיסופים והגעגועים. וענין החתירה והגעגועים באנחות וצעקות בימי הספירה מבואר בליקוטי הלכות (הלכות פסח ג,יד) וזלה"ק: "שמתאנחין ומתגעגעין ליום החמישים שהוא קבלת התורה, שמשם עיקר השלימות, כי משם עיקר רוח החיים כנ"ל" עכ"ל. וכאשר ראו אכן אצל אנ"ש שהאריכו וצעקו הרבה מאוד באמירת סדר ספירת העומר בהתעוררות וכיסופים, בצעקות ואנחות, כי על ידי הכיסופים והזעקות האלו אנו מתקנים כלים לקבל אור התורה, אור הדעת דקדושה לידע כי "ה' הוא האלוקים אין עוד מלבדו".

וענין ימי ספירת העומר הוא ענין אתערותא דלתתא [התעוררות מלמטה, מצד האדם עצמו] ועבודה בבחינת מוחין דקטנות, כמבואר בכתבי האריז"ל ומובא כמה וכמה פעמים בליקוטי הלכות, שבליל הסדר מקבלים את המוחין דגדלות וקטנות שלא כסדר, ואז מאירה הדעת באור גדול מאד, ואחר כך מסתלקים המוחין וצריך לעשות אתערותא דלתתא בימי הספירה הקדושים עד שזוכין על ידי האתערותא דלתתא הזו, של ספירת העומר, לאורו של חג השבועות הק'. כי אי אפשר לזכות לתורת ה', לדעת דקדושה, כי אם על ידי כלים הנעשים דווקא על ידי הגעגועים וההשתוקקות, שהאדם משתוקק ומתגעגע בתוקף החושך ענן וערפל להתקרב להשם יתברך ולהידבק בו ית', וצועק ומתאנח על זה להשם יתברך, שענין זה אינו נעשה אלא דייקא בעת אשר אין הדעת מאיר כמבואר בליקו"מ.