אנו נמצאים כעת בימי בין המצרים בהם מתאבלים על החורבן, וכפי שאמרו חז"ל: משנכנס אב ממעטין בשמחה. בזמן כזה אפשר בקלות להתבלבל ולא להבין מה בדיוק רוצים מאיתנו, בפרט אלו המכירים את גודל ההדגשה ששם רבינו על ענין השמחה, ולעתים אינם מוצאים ידיהם ורגליהם בתקופה שנראית כל כך הפוכה מענין זה.

לאנשים כאלה בשורה טובה בפי: החיוב למעט בשמחה נאמר בקשר לפעילות חיצוניות מסוימות של שמחה, כגון בנין או נטיעה של שמחה כמבואר בבית יוסף, אולם השמחה שחייבת להיות נטועה בלב כל יהודי, בבחינת אנוכי אשמח בה', בה אין שום שינוי. מה אם כן ענין האבילות בימים אלה? התשובה לזאת מצאנו בליקוטי הלכות (הל' ביצים א) וזו לשונו: מה שמתאבלים ומתמרמרים על החורבן וגם על הצער והיסורים שכל אחד חייב לסבול, העיקר "על מה שאנו רחוקים כל כך בגלותינו מאבינו שבשמים".

מתבאר מזה, שעיקר האבילות הוא, מה שאנו מרגישים את ריחוקינו ומתגעגעים להיות קרובים יותר אל ה', ובהתאם לכך גם עושים פעולות המורות – שהם הדינים המופיעים בשולחן ערוך – כמה חסר לנו בית המקדש, ובאמת אין כל זה צריך להיות זר לנו, משום שרבינו מדגיש רבות את גודל הענין של קימת חצות, ולהיות מתאבל מאד על חורבן בית המקדש, שעל ידי זה זוכים למוחין בחי' תפילין ועוד (ליקו"מ א,סז).

"האבילות על החורבן רחוקה מאוד מעצבות, ונכללת "בלב נשבר", עליו רבינו אמר כי הוא יקר מאוד בעיני ה' יתברך"

על מנת להבין את גודל נחיצות האבילות על חורבן בית המקדש יש לזכור, כי הסיבה שגרמה לחורבן היתה שלא הערכנו נכונה את גודל החסד שעשה ה' עמנו, בבחינת תחת אשר לא עבדת את ה' בשמחה ובטוב לב מרוב כל; חטא המרגלים שקבע את גורלו של תשעה באב, להיות יום בכיה לדורות, נגרם משום שלא סמכו על הבטחת ה', ובקשו תואנה על מתנת ארץ ישראל; חורבן הבית בא על ידי זה שנמשכו אחרי מעשים רעים והתעלמו מהזכות הגדולה של השראת השכינה בתוכם, במיוחד חורבן בית שני שהיה מחמת קטנות דמוחין, בזה שנפלו לשנאת חינם ומחלוקת (ה' ישמור אותנו מזה).

כל זה אנו מתקנים על ידי האבילות על החורבן, בזה שאנו מרגישים את החסרון ומתגעגעים לבית המקדש, אנו מראים עד כמה כואב לנו שאיבדנו אותו בידים, כמו השוטה המאבד מה שנותנים לו, ובזה ממתיקים את הדין ומתקנים את החטאים שגרמו לחורבן, על כן כתוב שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה משום שאבילות גורמת לבנייתה מחדש במהרה בימינו אמן (ראה בענין זה ליקוה"ל ברכת הריח ד,ז).

אבילות זו על החורבן רחוקה מאוד מעצבות, ונכללת "בלב נשבר", עליו רבינו אמר כי הוא יקר מאוד בעיני ה' יתברך, והוא – בעל ה"לב נשבר" – דומה לבן המתחטא לפני אביו וכתינוק שקובל ובוכה על שנתרחק מאביו, ובאמת היה ראוי שיהיה לנו לב נשבר כל היום, אם לא שיכולים לבוא מלב נשבר לעצבות (שיחות הר"ן מא-מב).

מסביר מוהרנ"ת שאף על פי שלב נשבר ואבילות על החורבן חשובים כל כך, בכל זאת אסור להישאר בזה, רק צריך מיד לנחם את עצמו בכל פעם, בגודל התקווה שאנו מקווים לאחרית טובה ולצאת מהגלות מאפילה לאור גדול. כי חסדי ה' לא תמנו, וכך הם גם סדר הקינות הנאמרות במגילת איכה – שבתחילה אנו צועקים במר לבנו אני הגבר ראה עני, אותי נהג וילך חושך, השביעני במרורים – ובתוך כל המרירות מנחם את עצמו כמו שכתוב ואומר אבד נצחי, זאת אשיב אל ליבי על כן אוחיל חסדי ה' כי לא תמנו כי לא כלו רחמיו חדשים לבקרים וכו', כמו שפירש רש"י: מתחדשים הם חסדיך מיום אל יום (ליקוה"ל ביצים א).

כתב מוהרנ"ת שאי אפשר לזכות לשום קדושה אמיתית כי אם על ידי מרירות גדול, ולא היה אפשר לסבול המרירות והיסורים, רק ה' נותן ליעף כח, לסובלם על ידי התקווה שמקוים לאחרית טוב בכח הצדיק האמת. וכבר כתב רבינו (ליקו"מ א,כז) ששבת ניתנה במרה, לרמז ששבת שלום אי אפשר להשיג רק על ידי מרירות קודם, אבל כאמור שמוכרחים להזהר מאוד לא ליפול מזה לעצבות ויאוש, שזה הרס גמור לכל ענין רוחני, ומחמתו אי אפשר להתפלל כראוי, ונגרם חלילה ריחוק גמור (ליקו"מ א,רפב) והוא מעורר דינים על האדם ודוחהו מעבודתו, אבל קימת חצות ואבילות על החורבן הוא ההיפך שהוא פדיון וממתיק את הדינים (ליקו"מ א,קמט).

יהי רצון שנזכה להתקרב לצדיק האמת ולקיים עצותיו שבזה מתדבק לדעת שהוא בחינת בית המקדש, כמבואר בדברי רבינו, ובזה יהיה לנו חלק בבהמ"ק שיתגלה במהרה בימינו אמן.