זמנים של חושך יש לכולנו, השאלה איך אנחנו מאירים אותם.

* * *

"שחורה אני ונאוה" (שיר השירים, א), אומרת כנסת ישראל. כיצד כנסת ישראל אומרת שהיא גם מלוכלכת בחטאים וגם יפה באותה העת? מסבירים חז"ל כיצד מצב זה אפשרי: "שחורה אני" במעשה העגל, "ונאוה" במעשה המשכן" (שמות רבה, פרשה מט).

בפרשת מעשה המשכן, הקדוש-ברוך-הוא מצווה למשה להודיע לעם, שכל מי שליבו מנדב אותו לתרום, שיביא את תרומתו. לא הוטל חיוב מפורש על סכום מדויק לעצם בנין המשכן. בניית המשכן הייתה מצווה מיוחדת שבה עצם חיוב המצווה הוא כפי מוכנות הלב. בכל המצוות אנו יודעים שצריך לקיימן בכל כוונת הלב, אבל היא אינה מעכבת לעצם החיוב. רק כאן אנו מוצאים שכל מה שחייבים במצווה הוא רק אם הלב מוכן לכך.

מבאר לנו רבי נתן, אם היה כאן חיוב רגיל של מצווה, התנאי של נדיבות הלב לא היה הכרחי לעצם החיוב. היה צריך להגיע אליו, אבל הוא לא היה התנאי לקיום המצווה. אבל כאן היה צורך במצווה מיוחדת, מצווה שתהיה בבחינת "נאוה", יופי, גם בזמן שעם ישראל היה מלוכלך בחטא העגל. עוד מעט נבאר מעט את הדברים.

כיצד שני הדברים יתקיימו בבת אחת, גם היופי וגם הלכלוך? האמת היא שההסבר לכך מבואר בפסוק שאחרי-כן בשיר השירים: "אל תראוני שאני שחרחורת, ששזפתני השמש". פירוש הפסוק לפי רש"י הוא שכנסת ישראל טוענת שאי-אפשר לדון אותה כשחרחורת, הואיל והשמש גרמה לה לכך. כל הלכלוך הוא דבר חיצוני שהשפיע אליה, וככל דבר חיצוני שאינו מהותי – סופו שיעבור. החידוש הגדול בכך הוא שגם עכשיו אפשר להיות יפים. עוד מעט נראה איזה דבר מעשי יוצא לנו מזה. אם נשאל, איפה היופי כשהכל שחור, התשובה תהיה שבאמת הוא לא מתגלה כעת. אז איפה נמצא היופי בסופו של דבר? בתוך כל אחד ואחד. ובידיעה הזאת, מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך, כאשר הוא מלמד אותנו שכל החושך הגדול הוא דבר חיצוני אל מהותנו הפנימית. מספיק נקודת אור אחת שתגלה לנו מי אנחנו באמת.

כעת נבין את דברי רבי נתן. אם אנחנו רוצים לגלות את היופי הפנימי, אין די בסתם מעשה מצווה שהלב אינו שלם עימו. מאחר והחושך הוא הדבר העיקרי שנראה במצב שכזה, צריך אור שיגלה שהחושך הוא חיצוני. איזו מצווה יכולה לגלות דבר כזה? רק מצווה שנובעת מתוך הלב באמת. אם מתגלה כזה רצון טוב מהלב, אפילו אם זה מעשה בודד מול אלפי מעשים לא טובים, חס ושלום, כמו שראינו לפני כמה פעמים. מעשה כזה הוא "מלאך אחד מליץ מני אלף". לכן הקדוש-ברוך-הוא מצווה על מעשה שיבטא את הטוב שנמצא בכל אחד ואחד, וגדרו אינה ברור. כאשר כל אחד ואחד יקדיש משלו ומרצונו החופשי, אז יתגלה טוב הלב הפנימי. כעת נבין מדוע חז"ל הסבירו את הפסוק "שחורה אני ונאוה" על מעשה העגל ומעשה המשכן. רק מעשה המשכן היה סוג מעשה כזה שטיבעו איפשר להיות יפים גם בזמן שהחושך גדול. מעשה זה ביטא יופי פנימי שאינו מתחלף, ובדיוק ההפך – החושך הוא זה שיעבור.

עכשיו אלינו. "שחורה אני ונאוה" אינו פסוק שנאמר על שעה מסוימת בעברו של עם ישראל, אלא הוא נכון בכל רגע לכל אחד ואחד. כל מי שרוצה שהחושך יעבור ממנו, ישתמש רק בנקודה טובה אחת של אור שתאיר לו את האפילה. איך? על כל אחד ואחד לעשות מעשה שיבטא את טוב ליבו. האור כבר יתגלה אליו. אם לא בסמוך למעשה הטוב, יקח קצת יותר זמן. אבל סופו שיתגלה, וסוף החושך לעבור. כל מה שאנחנו צריכים לעשות הוא להחליט החלטה טובה, והיא אינה צריכה להיות בהכרח גדולה או קשה. צריך רק לקבל על עצמנו מעשה אחד טוב, ולקבוע אותו בשיגרה שלנו. לחיות איתו, עם האור שהוא משפיע לחיינו. סוף הטוב להתגלות, למי שיגלה את טוב ליבו. נסו לקבל דווקא דבר שאינו מקובע בהלכה, אלא דבר שאינו מוגדר, או שהוא בגדר רשות. אסור לנו לחשוב "מי אני שאנהג במידת חסידות עוד לפני שלא קיימתי את שורת הדין כהלכתה?". לא כן ראינו אצל עם ישראל. אחרי חטא קשה כמו חטא העגל, הם התנדבו למצווה כדי לגלות שהמהות שלנו לא משתנה גם בזמן שאנחנו חוטאים חס ושלום. במעשה זה אנחנו רק מגלים מי ומה אנחנו בפנימיותנו. השאלה אם אותה פנימיות גם מתגלה בחיצוניות היא שאלה אחרת. לפני הכל רק נברר לעצמנו: שחורה אני ונאוה.