"ימים יוצרו ולו אחד בהם" כותב דוד המלך בספר תהילים (פרק קל"ט פסוק ט"ז) ומבאר רש"י "הראהו ימים העתידים להבראות ולחלקו בורר אחד – את יום השבת, דבר אחר: זה יום הכפורים לסליחה".

יום אחד בשנה שהוא "יום שלו", של הקדוש ברוך הוא לבדו. יום שמעל לזמן, שבו בניו מתעלים ומתנקים מכל קשר לעולם החומר והבליו. פורשים מאכילה ושתיה, ממלאכה, ומכל תענוג, ועוסקים היום רק בתפילה ותשובה. וכשם שאנו "עולים למעלה" ביום הזה, הקדוש ברוך הוא מצידו "יורד למטה", ונושא בכנפיו טהרה וסליחה, כפרה ומחילה לכל החפצים להטהר, שכן "עצומו של יום – מכפר" עצם היום – מכפר! כמו שלמדו חז"ל מן הפסוק: " כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם" זהו חלקו של ה'. והמשך הפסוק הוא חלקנו: "מכל חטאותיכם לפני ה' תטהרו"  (ויקרא ט"ז ל').

"ימים יוצרו".

הקדוש ברוך הוא יצר ימים רבים, ולכל אדם נתן את מספר ימיו עלי אדמות, לתקן ולהשלים את נשמתו, ולשוב עם כל ימיו מלא בטוב וקדוש אל המקום ממנו בא.

כל יום, עם השפע שלו, והעזרה משמיים שלו, מתאים בדיוק למה שכל אדם צריך לעשות ביום הזה, בחלק הקטן הזה מתפקידו ויעודו הגדול בימי חלדו.

כותב רבי נחמן (ליקוטי מוהר"ן תורה קע"ט): "כי כל יום ויום נמשך עליו שפע מלמעלה, וכשעושה בזה היום מצוות ומעשים טובים, אזי מחיה (את) היום וממשיך לו חיות ושפע רב מלמעלה. (שיומו מאיר ומלא טוב ותוכן). אך אם, חס ושלום, אינו עושה בו מצוות, אזי אינו יורד עליו שפע מלמעלה כי אם בצמצום גדול מאד רק כדי חיונו בצמצום (שהרי יום זה נברא על מנת לעשות רצונו יתברך ועל מנת כן משפיע בו ה' את שפעו, ואם אין מעשים ש"יכילו" את השפע הזה, אין לו על מה לחול ולבוא, והיום נמצא ריק וחסר שפע). וכשהוא נוטל זה היום ועושה בו, חס ושלום, רע, אזי מוריד ומיניק ומוצץ השפע המעט שיש בזה היום, עד שמוצץ גם עצם החיות שיש להיום בעצמו, מלבד השפע הבא מלמעלה דבר יום ביומו, כי כל יום הוא בריאה, ויש לו חיות עצמו מלבד השפע, והוא מוצץ גם חיות העצמי של היום, עד שנשארו הימים הללו פגרים מתים, כמו משל התנוק היונק משדי אימו, כל זמן שיש לה חלב, יונק החלב, וכשנפסק החלב, מוצץ דמה וחיותה ממש".

יכול אדם להגיע בערוב ימיו אל עולם האמת, ומאחריו "נגררים" אלפי "פגרים", ימיו שעברו בחושך, ובמקום שיבוא "מלא ימים" הוא מגיע ריק וחסר, ו"הרוגיו", הימים ש"הרג" ובזבז במו ידיו, באים למשפט כעדיו! וכן מבואר במדרש "כל יום שעובר על אדם ללא תורה ומעשים טובים – אינו נמנה בין ימיו" (בראשית רבה נ"ט ט', זוהר א' רכ"א) ומצד הקדושה להיפך (וזה פרוש "ואברהם זקן בא בימים" (בראשית כ"ד), שבא עם כל ימיו הקדושים והטהורים לפני בית דין של מעלה (לקוטי מוהר"ן ס' סעיף ב')).

והתקון לזה, מגלה רבי נחמן באותה תורה – תענית!

"כי מעלת התענית – שמעורר ומחיה מתים, היינו הימים שעברו בחושך"! ומוסיף "ויש להבינו בגשמיות, כי כשמתענה, נמצא אין לו חיות וכח מזה היום, מאחר שאינו אוכל ושותה בו, ואף על פי כן עובד את ה'. נמצא, שעובד השם בכח שיש לו מאתמול, כי בלא זה מאין לו כח? נמצא, שעובד היום בכח של אתמול, על כן מביא חיות באותו היום של אתמול  (שנותן,  כביכול, הצדקה  לקיומו  של  יום אתמול, כי מכוחו עובד את ה' היום) ואחר-כך, כשמתענה עוד, ואזי אין מספיק לו כח של אתמול, כי כבר נחלש הגוף, ואז צריך להשתמש בכח של ימים הקודמים למפרע עוד. נמצא שמביא בכל פעם חיות והארה לימים הראשונים שנפלו ומתו, עד שאפשר להתענות כל-כך, שיצטרך להשתמש בכח של הימים שינק משדי אימו, ואזי מחיה ומאיר כל הימים".

נמצא, כביכול, שעלינו לצום בלי גבול, כמספר ימינו שעברו בחושך, כדי לשוב ולהחיות את העבר.

אמנם, גם משום כך, אכן עסקו הצדיקים בדורות הקדמונים בתעניות הרבה לזכוך גופם ונפשם, ואף הורו כן לאחרים, בפרט כתקון לחוטאים על פגמי נפשם. אולם משבא הבעל-שם טוב לעולם הורה שאין צורך עוד בדרך של תעניות וסגופים ואף רבי נחמן הסתייג מדרך זו בתור שיטה לתיקון הנפש. מהי, אם כן, העצה היעוצה לנו, שכוחותינו דלים ואין בכוחנו ואפשרותנו להתענות כל-כך?

ומגלה רבי נחמן, הלא יש יום ש"כולל" את כל הימים. שכבר אמרנו "ימים יוצרו" ו"לו", לקדוש ברוך הוא יש יום "אחד בהם", שהיום "יום שלו", יום שכלול מכולם.

"ימים יוצרו" – כל יום הוא יצירה בפני עצמו" כותב רבי נחמן "ולו אחד בהם" – זה יום הכפורים כמו שפרש רש"י שם – "שהוא תענית שמחיה כל הימים! כי יום הכפורים הוא כלליות כל הימים" והיום, שאנו מוסרים כל רצונותינו ומוותרים על כל מאווינו הגשמיים – לשם ה', מאיר "יומו של ה'" על ידי תעניתנו, בכל ימינו כולם, וחוזרים כולם להיות חיים, קיימים ושמחים…

וכמו שכותב שם רבי נחמן, שעל ידי תקון התענית, שאדם מענה את עצמו ומחיה ימיו המתים, זוכה גם לשמחה, כמו שכתוב (תהילים צ') "שמחנו כימות עניתנו" "עניתנו – לשון תענית, היינו שתהיה השמחה כימות התענית, כי כפי ימי התענית, כן מחיה הימים הראשונים במצוות ומעשים טובים שלו, וכן נבנה השמחה"…

[מתוך ספרו של הרב ארז דורון – למעלה מן הזמן]