פעם אחת, אחר שנעשה [רבינו] מפורסם, נסע רבי שמעון עם רבנו זכרונו לברכה דרך כפר אוסיַטין, ששם יגע רבנו זכרונו לברכה בעבודתו הגדולה בבית חותנו, שהיה דר שם; ונסע עמו דרך השדות וכיוצא, והיה רבנו זכרונו לברכה מתגעגע מאד ואמר: כמה היה טוב לפני בכאן, כי בכל פסיעה ופסיעה הרגשתי טעם גן עדן, כי שם באלו הדרכים היה רגיל לילך ולהתבודד.

גם עוד פעם אחת ספר בפני, שבהיותו בימי נעוריו כשהיה באיזה מקום ביער או בשדה, כשחזר משם היה כל העולם חדש בעיניו ונדמה לו כאילו הוא עולם אחר לגמרי, ולא היה העולם נראה בעיניו כלל כאשר מקודם.

אין בכוונת השורות הבאות לתאר את אותן התחושות שהרגיש רבי נחמן מברסלב בעצמו, אלא את ההשתקפות שלהן בתוכנו, בטעם שכל אדם יכול להרגיש בהתבודדות האישית שלו. ברור שההתבודדות, כדרך אישית לכל אדם, נושאת אופי שונה אצל כל אדם. אולם ישנן הרגשות כלליות אותן חש כל אדם ההולך בדרך ההתבודדות.

טעם גן עדן. העידון – מושג רחוק מאוד מעולמנו. מציאות החיים שלנו בנויה על מתח של חיסרון והשלמה. הכיוון הוא תמיד בהתקדמות: ישנם יעדים שעלינו להשיג, מקומות אליהם אנחנו צריכים להגיע. אי אפשר לשבת במקום ולהרגיש שלם איך שאתה, אלא אם כן אתה מתעלם מעצמך ומהעולם ומתפתה לשקר העצל של החיים. ובתוך כל הרצון להשלים את עצמנו ולהתקדם, יש בנו גם רצון למנוחה. אנחנו רוצים גם להרגיש שלמים איך שאנחנו כרגע, להרגיש שמקבלים אותנו בלי דרישות. לא לחיות כל הזמן בצילו של החיסרון, עם המבט על מה שאין לנו. פשוט להיות עם עצמנו בהשלמה גמורה.

אכן, שני רצונות סותרים. מבלי שנתקדם, נחדל מקיום. אך אם רק נחפש את ההתקדמות, איפה נרגיש את הקיום שלנו? חכמינו מלמדים אותנו על החלוקה הנכונה בין שני רצונות אלו, שנמצאת בהגדרת המקום המתאים לכל אחד. "עולם הזה דומה לפרוזדור, עולם הבא דומה לטרקלין" (אבות ד,ו). בעולם הזה מתקדמים לעבר הטרקלין. כשמגיעים לטרקלין – נשארים בו. המטרה של האדם להגיע בסוף אל מקום העידון האמיתי: "האדם לא נברא אלא להתענג על ה' וליהנות מזיו שכינתו, שזהו התענוג האמתי והעידון הגדול בכל העידונים שיכולים להימצא.ומקום העידון הזה באמת הוא העולם הבא" (מסילת ישרים, פרק א).

אמנם, גם בעולם הזה ישנם מקומות בודדים של עידון, בהם אפשר לטעום את טעמו של גן עדן. העידונים האלה הם לא בריחה מהחיים האמיתיים בשונה משאר מעדני העולם (כאשר הם נלקחים כתכלית). הם פתח אמיתי עבורנו לחוש את מציאותנו האמיתית העתידה.

* * *

"אין תאוה לעני אלא כששופך את דמעותיו לפני המלך הקדוש" (זוהר בלק דף קצה עמוד א, בתרגום). העני האמיתי, שמעמיק בהכרת המלאה של חסרונו, יודע מה חסר לו. נכון שחסרים לו הרבה אמצעים. אבל כשהוא בא לבקש אותם מה' הם פתאום זזים הצידה והופכים להיות הנושא השולי, ברגע שהוא יודע שאפשר לשפוך את דמעותיו לפני ה'.

מי באמת יכול לתת תחושת קיום אמיתית לעני? כל מה שיתנו לו עדיין לא יוכל לספק אותו. אחרי הכל הוא תמיד ישאר עני. רק במקום אחד הוא יכול להתבטא איך שהוא, מתוך ידיעה אמיתית שמקבלים אותו איך שהוא – כשהוא שופך את דמעותיו לפני ה'.

העני לא בורח מהתמודדות. הוא לא מחפש מקום מפלט להיות בו כמו שהוא עכשיו ובלי להשתנות. צריך לזכור את מה שהוא עושה באותה שעה שהוא בוכה לפני ה'; הוא מבקש השלמה לכל חסרונותיו. אבל בשונה מכל מקום אחר בעולם, כאן הוא מרגיש שלם כבר עכשיו. כבר בתוך המהלך של הביקוש וההתקדמות ניתן להגיע לתחושה שאחרי הכל, רוצים בי איך שאני.

להגיע למצב של ביטוי עצמי שלם ולהרגיש שלם איך שאתה, אפשר דרך תפילה. רק בתפילה אתה יכול לעמוד לפני ה' איך שאתה, ולבקש את כל מה שלבבך ממנו. מה שתופס את העני זאת הידיעה שאפשר לשפוך את הדמעות לפני ה', ולא רק לבקש את מה שצריך. בוודאי שגם עצם אפשרות הבקשה מגלה לאדם את רחמי ה' עליו. אבל את עומק משמעותם אפשר לחוש כשגם הדמעות שלך, עצם ההתבטאות שלך, היא גם לפני ה'. היא לא סתם מעשה פרטי שלך שאף אחד לא יסתכל עליו. היא לא סתם התבכיינות שאתה חושב שאף אחד לא יכול לתת לה ערך. כאן גם שלב האמצע, גם עצם התהליך הוא חלק מהשלמות. בעולם אין דבר כזה. כל עוד אין לך תוצאה מוגמרת, אף אחד לא יכיר בך. לא מתוך רוע לב, אלא פשוט בגלל שבאמת אין לך מה לתת. בכל התקופות הלא ברורות בחיים שלך, שאפילו אתה לא מבין מה באמת הלך שם, אף אחד לא יוכל להיות שם איתך. ספק אם זה יעניין אותם בכלל. הכישלונות שלך הם בוודאי מחוץ לתמונה.

אבל יש מקום שבו הכל מצטרף לתכלית אחת; בו כל שלב ושלב, כל רגע קטן בחיים, גם הוא לפני ה'. לא רק הבקשה, אלא גם הדמעה. בתפילה האישית – ההתבודדות. רחמי ה' מקבלים את האדם כמו שהוא עכשיו, וכל רחש לב שלו עולה לרצון.

עצם העמידה השלמה הזאת לפני ה', היא טעם גן עדן. "בכל פסיעה ופסיעה הרגשתי טעם גן עדן". כשבכל צעד וצעד שלנו אנחנו מרגישים בחינה של שלמות כבר עכשיו, של טוב ה' שמתגלה כאן ועכשיו, אפשר להרגיש טעם של העידון האמיתי, המקום בו אנחנו באמת שלמים.

אנשים רבים מתפללים, אך לא כולם מבינים את הערך שבהתבודדות. מה באמת ההבדל הגדול ביניהם? ואם בתפילה אני גם מבקש צרכים פרטיים, אז מה עוד חסר כאן? אכן, בתפילה מעמידים את הבקשות לפני ה'. אבל בתפילה האישית שנעשית באופן ש"משיחין את מה שבלב לפני ה' כמו לפני ידיד אמיתי" כפי שאמר רבי נחמן לרבי נתן, מעמידים גם את הדמעות, גם את עצם השיחה לפני ה'. מתואר שהמילים הללו נכנסו לרבי נתן כמו אש בוערת, כי אז הוא הבין איך בכל שלב שהוא הוא יוכל למצוא את ה' ולדבר עם ה' איך שהוא שם: "והבין מכך אשר רק על ידי עצה זאת בודאי יזכה לכל מה שצריך בעבודת השם, כי כל מניעות מחשבות שיסבב היצר הרע בדעתו וכל מיני מניעות שימנענו, כולם יספר לפני השם יתברך ויבקש מאתו רחמים ותחנונים על כל דבר שיעזרהו להיות כראוי לאיש ישראלי באמת".

"כשחזר משם היה כל העולם חדש בעיניו, ונדמה לו כאילו הוא עולם אחר לגמרי". העולם הוא כבר לא אותו עולם. מעכשיו כל צעד וצעד נושא בתוכו לא רק צעד אחד קדימה אל עבר המטרה, אלא יש בו גם את התכלית שעומדת לעצמה, שגם היא לפני ה'.