טיפול כואב, מציל חיים

זה עתה נגמר הטיפול הממושך, הפרופסור יוצא מחדר הניתוח, וההורים המודאגים ניגשים ולוחצים את ידיו בהוקרה; הם מודים לו מעומק הלב על טיפולו המסור במשך שעות ארוכות, על הרצון הטוב ועל התקווה החדשה שהפיח בהם…

כך נראים הורים אוהבים?! זה טיבם של אנשים רחמנים שדואגים לבנם?! מוקירים את זה שחתך בבשר החי של יקירם?! לוחצים את ידיו של מי ששפך את דמי מחמל נפשם?!

תלוי למי ומתי; כאשר ההורים יודעים שאת כל אלה עשה האיש כאמצעים לרפואת והצלת בנם, הרי שכל הייסורים שהלה גרם לו נכללים במסכת ההוקרה וההודיה שהם חבים לו. אך אם הלה היה עושה זאת סתם כך – כי אז היו הופכים לו לאויב מר.

ללמדך, שלא הפעולה היא שקובעת, ואף לא הכאב והייסורים – הם שקובעים; הדבר תלוי רק בכוונה, אם הללו באו כמטרה להטיב או שנעשו ללא מטרה כלשהי.

* * *

הגלות על כל מוראותיה וסבלותיה האיומים; הגלות על כל נחלי הדם והדמע שנשפכו בה ועל כל הייסורים הקשים שמקופלים בין רבדיה – אינה מחייבת את הגולים להרגיש מנותקים ממי ששלח אותנו אליה, כי זה תלוי מאיזה מבט אנו מסתכלים עליה: אם אנחנו יודעים שכל אלו נעשו במטרה רחימאית לרפא ולהעלות ארוכה למכותנו – כי אז אנו אף מוקירים את מי שמכאיב ומייסר. לעומת זאת, כאשר אנו מביטים על המאורעות האלה כמקרים נטולי השגחה – כי אז יש בכוחם של אלה לשבור, לייאש ולהרפות ידיים.

* * *

כגלות הכללית, כך גם הגלות הפרטית. הצרות הפרטיות בגוף ובנפש אינן מחייבות שבירה; הן לא מכריחות כריעה תחת עומס הייסורים. אדרבה, הייסורים יכולים להצמיח בלבנו הוקרה ושמחה. תלוי רק איך מפרשים אותם; כאשר מבינים שהם באו כדי לרחוץ, לתקן, לרפא ולהיטיב – הרי כל הניסיונות, הקשיים והייסורים – דווקא מקרבים ומעודדים, וזאת מתוך הבנה שהאוהב הרחמן שבשמיים מנהיג הנהגה רחימאית זו ומכין בכך דרך רפואה שתטיב עם הסובלים.

התירוץ השגור בפי רבים שאינם נרתמים לעבודה רוחנית עקב הייסורים הפוקדים אותם – אינו נכון. אמנם הייסורים שלהם קשים, אך הפירוש שהם נותנים לייסורים הוא זה שמהווה את עיקר הגורם לכך שהם יהיו קשים מנשוא!

* * *

בפרשתנו אנו קוראים על הבטחה נפלאה שאותה הבטיח השם יתברך ליעקב אבינו: "אל תירא מרדה מצרימה כי לגוי גדול אשימך שם אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה".

"מובן בספרים" – כותב רבי נתן – "שבזה הפסוק מרמז כל סוד גלות ישראל. ועיקר הוא גלות הנפש, כל העליות והירידות העוברים על איש הישראלי, שזה עיקר סוד הגלות והגאולה" (ליקוטי הלכות, שילוח הקן ה-כג).

בעין אנושית רגילה נראים הדברים כבלתי מובנים: השם יתברך בא הרי להרגיע את יעקב שלא יפחד מירידתו למצרים – ובד בבד הוא מנבא לו על הגלויות המרות שיהיו נחלת בניו במשך הדורות. וכי זוהי הרגעה והבטחה?!

אך, במילים ספורות אלו גנז השם יתברך את ההשקפה האמיתית על כל סוגי הייסורים שעשויים לפקוד את האדם בכל הדורות כולם, והוא כמו אומר ליעקב אבינו: 'זכור, כאשר אתה רואה ירידה ונפילה בגלות, וייסורים – אל תחשוב שאתה נמצא לבד; הרופא שעתיד להעלותך, הוא זה שמכין עתה את הרפואה ואת העלייה, והוא משתמש לשם כך בניתוח המכאיב הזה.

ואדרבה, "דוקא כשישראל הם בתכלית הדחקות והצרה חס ושלום – אז יש סבר ותקוה לישועה גדולה. שזהו בחינת ירידה תכלית העליה. וכן הוא בפרטיות בכל אדם ובכל זמן. כי ה' יתברך מהפך המכה לרפואה" (שם).

זוהי אם כן ההבטחה האמורה כאן: לעולם לא יהיו ייסורים שבאים עלינו במטרה אחרת. ידיעה זו מסירה מאתנו כל פחד ונוסכת בנו כח ותקווה בקבלת הייסורים.

ההבטחה הזאת צריכה לעבור כלפיד אש עבורנו בכל מחשכי הגלויות הכלליות והפרטיות – לא לשכוח לרגע מיהו הרופא הנאמן העומד מאחורי כל הקשיים; לא לנתק את המציאות ממי שממציא אותה. כי אז, מלבד השמחה התקווה והיכולת להתקיים, אף נזכה שאכן הכל יהפוך לכלי קיבול לרפואת נפשנו.