חודש שבט הוא לכאורה חודש רגיל בשנה. החודש האחד עשר, המספר אחת-עשרה.  לכאורה – ללא שום משמעות מיוחדת.

וראש השנה לאילנות שחל בחודש הזה, איזה סוד טמון בו? איזה קשר יש לחג זה ולחודש שבט? מה בכלל טעמו של היום טוב הזה ש'ט"ו בשבט' שמו?

הבה ונביט מה כותב על כך רבי נתן, בחיבורו הגדול ליקוטי הלכות, המהווה מעין "טעמי המצוות" יחיד במינו. שם, בהלכות ערלה הלכה ג', פותח לנו רבי נתן צוהר אל סודם של דברים.

סודות תורה עליונים גלומים באחד עשר סממני הקטרת, הצרי, הצפורן, החלבנה וכו'; סודו של השבט האחד עשר יוסף הצדיק שירד למצרים לפני כל ישראל; אחת עשרה הברכות שברך משה רבינו את ישראל; ואחד עשר הארורים שאמר בדברי תוכחתו – כל אלה יחדיו מהווים – לדברי מוהרנ"ת – פעולות ותיקונים רוחניים, העושים גדולות ונצורות לתיקון חטא עץ הדעת בו חטא אדם הראשון.

יתר על כן, דברי הכתובים הקודמים לדברי תוכחתו של משה: אחד עשר יום מחורב דרך הר שעיר … בעשתי עשר חדש [-בחודש האחד-עשר] דיבר משה אל בני ישראל … אחרי הכותו את סיחון ואת עוג מלך הבשן… הואיל משה באר את התורה הזאת" קשורים אף הם עם כל אותם ראשי פרקים שנמנו כאן, שביסודם אינם אלא בבואה מתורת רבינו הקדוש בליקוטי מוהר"ן ב,ח, על מהותה של מצוות התוכחה, ואף אותה תורה שבליקוטי מוהר"ן עמוקה מני ים, כשבהמשכה נפתחים אשנבים לעולמות עליונים, לעולמם של צדיקים נוראים, שהם "בעלי כח גדול" ויכולים להתווכח עם הקב"ה כביכול ולהוכיח את ישראל בלי לקלקלם יותר על ידי תוכחתם, אלא להטיב ריחם בבחינת "נרדי נתן ריחו".

על תורה נפלאה וארוכה זו השתית מוהרנ"ת את דבריו על ט"ו בשבט, על החודש העשתי עשר, אחת עשרה יריעות עזים וכו', כפי שנבאר בזה.

בתורה זו המכונה "תקעו תוכחה", מדובר נכבדות על הדרך בה ניתן להוכיח את ישראל, מבלי להחלישם יותר על ידי התוכחה. אלא שאין הדרך פשוטה כלל, כי "אף על פי שתוכחה הוא דבר גדול, ומוטל על כל אחד מישראל להוכיח את חברו כשרואה בו שאינו מתנהג כשורה, כמו שכתוב (ויקרא י"ט) הוכח תוכיח את עמיתך, אף על פי כן, לאו כל אדם ראוי להוכיח, כמו שאמר רבי עקיבא (ערכין טז ע"ב): תמה אני אם יש בדור הזה מי שיכול להוכיח'. ואם רבי עקיבא אמר זאת בדורו, כל שכן בדור הזה של עכשיו. כי כשהמוכיח אינו ראוי להוכיח, אזי לא די שאינו מועיל בתוכחתו, אף גם הוא מבאיש ריח של הנשמות השומעים תוכחתו כי על ידי תוכחתו, הוא  מעורר הריח רע של המעשים רעים ומדות רעות של האנשים שהוא מוכיחם, כמו כשמונח איזה דבר שיש לו ריח שאינו טוב, כל זמן שאין מזיזין אותו הדבר, אין מרגישין הריח רע, אבל כשמתחילין להזיז אותו הדבר, אזי מעוררין הריח רע"…

למותר הוא, כמובן, להסביר את הדברים היסודיים הללו שכל אדם חייב לדעת אותם, הן לגבי עצמו, הן לגבי אחרים. שכן, "כל מי שרוצה להוכיח אפילו את עצמו, צריך לדקדק מאד שלא יפיל את עצמו חס ושלום יותר על ידי תוכחתו, שלא יחליש את דעתו ונשמתו על ידי שיזכור את מעשיו הרעים, עד שיוכל ליפול לגמרי ח"ו. על כן, צריך לדקדק להטות כלפי חסד, לחפש למצוא בעצמו על כל פנים איזה נקודות טובות. והתוכחה תהיה בדרך חסד, לחזק את עצמו בהשם יתברך שיש אצלו חסד כזה, שגם כל מעשיו הרעים יכולים להתהפך לזכויות, אפילו אם הרבה לפשוע מאד מאד, ימים ושנים הרבה" (לקו"ה ציצית ה') ולכן "אין מי שיוכל להוכיח לא את עצמו ומכל שכן אחרים, כי אם כשיקשר עצמו לצדיקי הדור האמתיים, שהם בחינת משה, שיבולים להוכיח בקול התוכחה של משה".

הדברים נכוחים אפוא למבין. ובהמשך דברי רבינו ז"ל ישנו הסבר שלם, איך זוכים הצדיקים האמיתיים לקול תוכחה כזה שאינו מבאיש ריח השומעים.

לקול תוכחה כגון זה זוכה הצדיק, רק לאחר שהתפלל "תפילה בבחינת דין". כלומר, תפילה של טענות וויכוחים עם הקב"ה כביכול, כדוגמת תפילתו של פנחס, שעליו אמרו חז"ל בסנהדרין מ"ד: "ויעמוד פינחס ויפלל ותיעצר המגפה, ואמר ר' אלעזר: 'ויתפלל' לא נאמר, אלא 'ויפלל' – מלמד שעשה פלילות [-דין, רש"י] עם קונו. בא וחבטו (את זמרי בן סלוא וכזבי בת צור) לפני המקום, אמר לפניו: "רבש"ע! על אלו יפלו עשרים וארבע אלף מישראל?!

תפילה שכזאת – לא כל צדיק יכול להתפלל אותה, אלא צדיק שהוא "בעל כח גדול", הוא אשר יכול לחגור מתניו ולהתפלל תפילת דין. שכן, בתפילת דין, נאחזים הקליפות כדי לינוק מהקדושה שכל חיותם ממנה.

אותה תפילה שהיא בבחינת דין, היא אשר מביאה לו לצדיק "קול תוכחה". על ידה הוא מסוגל להוכיח את ישראל מבלי להבאיש את ריחם ח"ו. אך, אם באנו להסביר איך גורמת תפילה זו לאותו קול נעים, יארכו הדברים, שכן, לתפילה זו שרשרת של פעולות רוחניות (תיקונים), הקשורות אחת בחברתה, עד שהיא גורמת לקול התוכחה הנ"ל, כשכל פעולה ופעולה כרוכה בתורה שלימה, שאין כאן המקום להאריך בהם.

על כן, הבה נא ונשמע רק על הפעולה הראשונה, התיקון הראשון, שעושה תפילה בבחינת דין.

ובכן, יסוד גדול ישנו בתורת הקבלה: "חיל בלע ויקיאנו", כשהסטרא אחרא, הקליפות, בולעות "חיל" – דבר קדוש במיוחד, הרי אותו דבר קדוש נעמד להם בבית הבליעה, בגרון, ומוכרחים הם להקיאו החוצה יחד עם כל הקדושות שבלעו עד הנה, "עם עַצְמוּת החיות שלהם ממש".

הסטרא אחרא מטבעה תרה אחרי הקדושה, לינוק מעמה. כי אחרת לא תוכל הטומאה לחיות, וכל קיומה תלוי בניצוצות הקדושה שבלעה. הנה כי כן, מתערבת היא בכל דבר שבקדושה או חוטפת תפילות העולות למרום וכדומה, עד שלפעמים היא בולעת משהו קדוש במיוחד אותו אין היא מסוגלת לסבול בקרבה והיא נאלצת להקיאו החוצה, יחד עם ניצוצות רבים אחרים שבלעה מכבר.

יסוד נוסף יש בקבלה, שתפקידם של אחד עשר סממני הקטרת הוא לרדת לשפל המדריגות, אל הסטרא אחרא והקליפות, ולאסוף מהם את ניצוצות הקדושה שנפלו אליהם, מאז חטא אדם הראשון באכילת עץ הדעת.

לקיטת הניצוצות הזו – משמע מדברי מוהרנ"ת – נעשית בצורה של פתיון לסטרא אחרא, על ידי התווספות הסממן האחד עשר – החלבנה, לעשרת הסממנים האחרים. שכן, ידוע הוא ש"אין דבר שבקדושה פחות מעשרה", ואילו מה שנוסף על עשרה הרי זה כבר בתחום יניקת הקליפות, כאחד-עשר אלופי עשיו וסוד אחד-עשר יריעות העזים, כידוע ליודעי חן. כי על כן, נוספת החלבנה לעשרת הסממנים האחרים, כדי להשוות לכלל סממני הקטורת אופי של "אחד עשר", עם תבלין של ריח רע כזה של החלבנה, כדי שתרצה הסטרא אחרא לבלוע את סממני הקטורת כולם, הללו יעמדו לה בבית הבליעה, ויוציאו ממנה הקאות רבות…

ומכאן יחודו של חודש שבט, האחד עשר במספר, שאף בו נעשה אותו תיקון המאפיין דברים אחרים שמספרם אחת-עשרה, היורדים אל הקליפות ומוציאים מהם ניצוצות: "ועל כן, ראש השנה לאילנות הוא בשבט, שהוא החודש האחד-עשר. כי אז יכולין לברר ולתקן חטא אדם הראשון… ועל כן, אז הוא ראש השנה לאילנות, כי חטאו היה במין אילן, על כן, אז בשבט, בחודש האחד-עשר, אז זמן התיקון.

וזהו בחינת מה שהתחיל משה בתוכחתו (דברים א): אחד עשר יום מחורב דרך הר שעיר עד קדש ברנע, היינו, כשרוצים להחריב מדור הקליפות, שאז צריכין לעבור ולילך דרך הר שעיר כדי להוציא החיות משם. על כן, צריכים לזה בחינת 'אחד עשר יום' דהיינו, בחינת אחד עשר סמני הקטרת, שהיא בחינת תפילה בבחינת דין, שהיא עומדת בבית הבליעה שלו. ואזי, הסטרא אחרא צריך להוציא ולהקיא כל הקדושה שבלע, עד שמוכרח לנענע ולהוציא כל הקדושה לבר [-החוצה]. וזה ברנע – לשון הקאות שמוציא כיחה וניעה לבר ולחוץ"

וזה בחינת יוסף הצדיק, שהוא היה השבט האחד עשר, לפי סדר תולדות השבטים … בבחינת 'אסף אלקים את חרפתי' הנאמר ביוסף, שעל ידו נאספין ונתבטלין כל החרפות, שהם הקליפות, כי יוסף היה בעל כח גדול, כי כבש את יצרו ועמד בנסיון… ועל כן, ירד יוסף למצרים קודם לישראל כי הסטרא אחרא סברה שתבלע את יוסף ח"ו… ואזי, אדרבא על ידי שירד למצרים הוציא מהם כל הקדושות שבלעו על ידי חטא אדם הראשון ובירר כל הניצוצות ממצרים. ועל כן, עיקר הגאולה היה על ידי יוסף הצדיק, כמו שכתוב: פקוד יפקוד אלקים אתכם והעליתם את עצמותי וכו'.

מעתה יובן גם מדוע היה זה פנחס "שעשה פלילות עם קונו", ומדוע דווקא משבט שמעון יצא זמרי בן סלוא אשר חטא עם המדיינית כזבי בת צור. ולמה באמת לא נתברך שמעון על ידי משה רבינו בברכו את השבטים באחת-עשרה ברכותיו. כי שמעון הוא "תוקפא דדינא" [-תוקף, עצמת, הדין] ולכן נאחזו בשבטו הקליפות של תאוות ניאוף יותר מבאחרים, ומזרעו יצא זמרי זה שחטא.

את כל זה ראה משה רבינו ע"ה ולא רצה לא לברכו ולא לקללו "להורות, שהכנעת תוקף הדין של שמעון, דהיינו תאוות ניאוף, הוא על ידי בחינת אחת-עשרה, דהיינו, אחד-עשר סמני הקטרת, שהוא בחינת תפילה בבחינת דין של הבעל כח שהוא פנחס" שהיה מיוצאי חלציו של יוסף הצדיק שאף הוא תיקון זה עשה בעולם, לעשות דין, על ידי הבאת דיבת אחיו אל אביהם וכו' – הכל מאותה סיבה, כדי להכנס בבליעת הסטרא אחרא ולהוציא את ניצוצות הקדושה שבלעה מכבר.

וזה בחינת (ראש השנה א) 'ארבעה ראשי שנים הן' כי בכל ראש השנה אז התפילה בבחינת דין… וכן בכל הארבעה ראשי שנים שהם ימי דין… שמשתמשין עם זאת התפילה בארבעה ראשי שנים, כדי לברר הדעת דקדושה מן הקליפות, כדי לתקן ולהשלים הדעת הקדושה, שהוא בחינת ראש בחינת ראשי שנים כנ"ל".

מכאן שבראש השנה לאילנות, בחמשה עשר בשבט, יוצאים כמה וכמה ניצוצות קדושות, נשמות קדושות, מעומק הקליפות. ואם כן, כמה מסוגל הוא חודש שבט לחזור למוטב, לצאת ממעמקי העוונות, ולשוב להשם יתברך בעזרת ובהתקשרות לצדיק האמת, ה"בעל כח גדול", המתפלל עבורנו תפילה בבחינת דין.

ישמשו נא ימי חדש שבט עבורנו מעין ראש השנה, ויהיו מנוצלים היטב על ידינו, הודות להזדמנות המיוחדת הניתנת בהם, להיות מוקא ומוצא מן הקליפות, יחד עם כל אותן ניצוצות קדושות, נשמות ישראל וכדומה, שהיא מקיאה החוצה.

[פורסם בירחון 'מבועי הנחל' בשנת תשמ"ב]