מה מיוחד בכך שט"ו בשבט הוא ראש השנה לאילנות, ומה זה שייך אלי?

ט"ו בשבט הוא ההקדמה לפורים.

אנו עומדים כעת שלשים יום לפני פורים. זה הזמן להתעורר לצעוק ולבקש בכל עת להשי"ת, 'הצילני מקליפת המן עמלק', וימים אלו של חודש שבט הם נקודת ההתחלה והחניטה שבכוחם נבוא למחות את זכרו של עמלק בפורים, ולצאת ממצרים בפסח.

כאשר אנו מתעוררים לרצות לבוא לשמחת הפורים, נשאלת תמיד השאלה איך אפשר להתחיל לשמוח, מהיכן לוקחים את הכח לזה?

אלא שעבור זה יש לנו את ט"ו בשבט, שהוא חידוש עצום ביותר, שצריך עבורו רק 'אמונת צדיקים' – אמונה בדברי חז"ל. כי הנה חז"ל קבעו לנו את היום הזה כראש השנה לאילנות, והוא יום הקובע לגבי הלכות רבות, כמו מעשרות וערלה ועוד. ולכאורה תמוה מאוד, שהרי מסתבר יותר לחשב את שנת הפרי לפי זמן לקיטתו, כמו בירקות, או לכל הפחות אחר שליש גדילתו כמו תבואה, והנה חז"ל קבעו שחישוב שנת הפרי הוא דווקא בזמן חניטתו, שהוא זמן שלא רואים בו כלום בעצם, ובמקומות הקרים עוטפים אפילו את העצים בימים אלו בכדי שלא ימותו. ומדוע נקבע כך? אלא שבכך ביקשו חז"ל לרמוז לנו, שראש השנה לאילנות הוא עוד לפני שרואים משהו.

והצדיקים דרשו בסוד הענין וגילו לנו יסוד חשוב: שאפילו כשאיננו רואים שום התחלה, בכל זאת מי שמאמין בכח חז"ל, יודע בוודאות שיש כאן התחלה לטוב, אפילו שהאילן נראה כמת, בכל זאת הוא חי לגמרי, וכאשר נבין זאת נוכל להתחזק לצפות לישועה, ולילך לקראת פורים ופסח.

ובכן, אם כל ענין ט"ו בשבט הוא רק רמז, ללמוד ממנו לנפש האדם, "כי האדם עץ השדה", מהו אם כן כל הענין של אכילת הפירות בט"ו בשבט?

אין זה סתם רמז בעלמא, לדמות את התחדשות האדם לאילן, אלא זהו ממש העניין של ט"ו בשבט, לקחת מפירות של ארץ ישראל ולטעום מהמתיקות שלהם. כי בפירות ארץ ישראל מתלבשים המתיקות והעריבות של נעימות הדביקות בהשי"ת, כדוגמת אותו נועם אלוקי שיתגלה לעתיד, הדרך של התחברות לבורא עולם בשירות ותשבחות.

ולכן נוהגים לטעום מטוב הארץ [ויש שכתבו להרבות בשאר מינים ט"ו מינים או ל' מינים וכו', על פי תורת הסוד], ולברך עליהם בקול רם, לעורר הודאה והתפעלות מהטעמים הנפלאים והמגוונים שברא השי"ת, ומרבים לדבר אז בשבח ארץ ישראל ומגילוי האלוקות שיש בה ושעתיד להתגלות. ובזה אנו מתחילים התחלה חדשה לברך תמיד את ה' בכוונה, להתחדש באמירת 'מאה ברכות' יום יום, המסוגלים להציל ממגיפה וממיתת הלב.

וכך נחקוק בתוכינו דרך נפלאה ביותר, שאף על פי שעכשיו אנו רואים רק התחלה של חניטה, ואנו עומדים רק בשלב של התחלה ממש, להתייגע להצמיח פירות מתוקים, בכל זאת אנו כבר בטוחים כל כך בישועה, עד שיש בכוחנו לקחת עכשיו את המתיקות שעתידה לצמוח, ואנו מברכים ומודים עליה כבר מעכשיו להשם יתברך. כאדם ההולך במדבר רעב וצמא, והנה מוצא איזו תאנה טריה, או כמה ענבים עסיסיים, וכי אפשר לתאר באיזו שמחה וחדווה הוא אוכל כל נגיסה? ולפחות כך אנו מאמינים שנתלהב לעתיד אחר נעימות ההתחברות בהשי"ת.

והיא היא ההתחלה וההכנה לפורים, לנצח החלישות דעת שעמלק כל כך מנסה להחדיר בנו.

* * *

ולמעשה צריך לדעת שאפילו שנראה כאילו העולם הוא דומם ויבש, אך האמת היא שכל הבריאה מנגנת שיר להשם יתברך, בבחינת 'ותשרנה הפרות', אלא שעמלק הוא זה שמכסה ומעלים את הקול הנפלא והערב הזה, עד שמראה לנו את כל האמונה והיהדות כדבר כבד וקשה.

וחודש שבט הוא החודש שבו משה רבנו התחיל לבאר לנו את משנה-תורה (חומש דברים), שהוא תוכחה מתוקה וערבה, בה האמונה מקבלת תווי נגינה המושכים את הנפש אחרי השי"ת בהתנוצצות כזו, שהאדם משליך אחר גיוו את כל הבלבולים והכבידות, השיגעונות והמרירות, ומתחיל להבין שכל מה שעובר עליו הוא רק בגלל שלא קיבל את התורה עם הניגון של הצדיק, וכל זה מחמת שעמלק, הוא הסטרא אחרא, 'בולע' את מח האדם.

והנה בתחילת חודש תשרי, הוא ראש השנה, הצדיק עומד כביכול בגרונו של הסטרא אחרא עד שגורם לו להקיא את כל הניצוצות הקדושות שבלע, והתיקון נגמר בחג האסיף, בו כל הניצוצות חוזרים ונאספים לקדושה, ובראש השנה לאילנות, מתחילים הניצוצות להכנס מחדש לאילנות, להיכלל בשיר נעים, ולכן אנו מתחזקים כבר אז, בתחילת החניטה לטעום מהמתיקות של השי"ת, להתחדש בשמיעת תורת הצדיק, ולפתוח הפה בברכה בכוונה, בשיר והלל (ועיין באריכות בצוואת רביז"ל ליקוטי מוהר"ן תנינא סי' ח', ובליקוטי הלכות ערלה ג').