לא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב

חמשה עשר באב – כיום הכיפורים

שמחת חמשה עשר באב שהיתה לישראל בדורות הקדומים, שמחה של סליחה ומחילה היתה להם וטהרה מעוונות, כיום הכיפורים.

ביום הכיפורים נתרצה הקב"ה לישראל מעוון העגל וניתנו להם לוחות שניים לאחר שהראשונים נשברו, ואותו היום נקבע להם ליום סליחה ומחילה לדורות. גם חמשה עשר באב, יום של מחילה היה להם לדור המדבר מעוון המרגלים, שאז פסקו מתי מדבר מלמות, ועד אז היו מתים מדי ט' באב חמישה-עשר אלף מיוצאי מצרים.

ולפי שימים אלה היו מסוגלים להיטהר בהם מעוון, לכך לא חששו הדורות הראשונים וקבעו בשני הימים האלה מחולות לבנות, שיצאו מחוץ לעיר והיו מחוללות בכרמים ולא חששו שמא יפרצו בהם גדר הצניעות. שכן כל עצמם של ימים אלה מנוקים מעוונות היו – יהיו נכשלים בהם בחטא? לפיכך היה גם חג זה של בנות ישראל שבחמשה עשר באב, נקרא חַג ה', ככתוב בסוף ספר שופטים. כלומר, חג שכל מעשי היום ומחולותיו – לשם שמים בלבד ואין בהם שמץ של חטא.

גדרי קדושה וצניעות

מימים ימימה היה עיקר תוקף קדושת ישראל בגדרי צניעות, שהיו גדורים בהם יותר מכל העמים. לכך שמחת הנישואין בישראל גדולה מאצל עמים אחרים. שנישואי קדושה הנעשים בישראל כתורה וכמצוה, אות הם לישראל שכל חייהם קדושים. לכן אמרו חכמים שחתן ביום חופתו מוחלין לו על כל עוונותיו, כדי שיתחיל את חייו בקדושה ולא תהא קופה של עוונות תלויה לו מאחוריו. (ויש מי שאומר גם טעם אחר למחילת עוונות של חתן – משום שלום בית. שמא יארע בביתם דבר של צער, שלא יתלו אחד בשני בעוונות שלפני נישואיהם, ויבואו לידי קפידא בלב מזה על זה).

לכך בימים קדמוניים, לא היו ימים טובים לישראל כימים אשר מחל להם הקב"ה על עוונותיהם, יום הכיפורים ויום חמשה עשר באב. וכיון שבימים אלה היו מטוהרים מעוונות, קבעו את הימים האלה ויחדו אותם לשמחת נישואין, או למה שיביאם אחר כך לשמחה זו.

וכך אמרו חכמים: 'לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכיפורים, שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן (כדי שיהיו כולן נראות שוות) שאולים'. 'בת מלך שואלת מבת כהן גדול, בת כהן גדול – מבת סגן, בת סגן – מבת משוח מלחמה, בת משוח מלחמה – מבת כהן הדיוט, וכל ישראל שואלים זה מזה, [כדי] שלא לביֵּש מי שאין לו'.

'כל הכלים (הבגדים) טעונים טבילה' (מפני הטומאה, לפי שרבתה הטהרה בישראל, וביותר בימים טובים אלה של סליחה וטהרה, ולא היתה בת ישראל סומכת אלא על הטהרות ששמרה בעצמה, ולכך הטבילו את כל הבגדים השאולים).

'ובנות ירושלים (יש גורסים: בנות ישראל) יוצאות וחולות בכרמים (שמחוץ לעיר) ומי שאין לו אשה – נפנה לשם'.

'ומה היו אומרות? בחור, שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך. אל תתן עינך בנוי – תן עינך במשפחה – שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי, אִשָּׁה יִרְאַת ה' הִיא תִתְהַלָּל (משלי לא). ואומר: תְּנוּ לָהּ מִפְּרִי יָדֶיהָ וִיהַלְלוּהָ בַשְּׁעָרִים מַעֲשֶׂיהָ (שם). וכן הוא אומר (לגבי הבעל שהאשה בוררת לעצמה מבין הבחורים. שיר השירים ג): צְאֶינָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה, בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ. בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ – זה מתן תורה; וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ – זה בנין בית המקדש שיבנה במהרה בימינו (וכשם שכל בית ישראל בנוי על התורה ועבודה – כך יהא הבית שלנו בנוי על תורה ועבודה).

'יפיפיות שבהן מה היו אומרות? – תנו עיניכם ליופי לפי שאין האשה אלא ליופי' (שמרחיבה דעתו של אדם בתורה ועבודה).

'מיוחסות שבהן מה היו אומרות? – תנו עיניכם למשפחה, לפי שאין האשה אלא לבנים'.

'מכוערות שבהן מה היו אומרות? – קחו מקחכם לשם שמים, ובלבד שתעטרונו בזהובים' (שבנות ישראל יפות הן אלא שהעניות מנוולתן).

צא ולמד כמה גדולים היו שני ימים טובים אלה בגדר הטהרה והקדושה, שבכל שאר ימים טובים, במקרים של התאספות ציבורית, היו שלוחי בית דין יוצאים למקומות האסיפה ומתקנים שם 'תיקון גדול', להפריד בין אנשים לנשים כדי שלא יבואו לקלות ראש; ובימים טובים אלה לא היו צריכים לכך, שכל ישראל גדורים היו מאליהם בגדרי טהרה, צניעות וקדושה מפני קדושת הימים.

לפיכך הלשון במשנה: 'לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכיפורים – שבהן בנות ישראל יוצאות' וכו' ולא היה שם שום חשש כלל, ואילו בשאר ימים טובים, חששו שמא תיפרץ גדר הצניעות ולא היו בנות ישראל יוצאות, אלא כָּל כְּבוּדָה בַת מֶלֶךְ – פְּנִימָה.

ובעוונותינו שחרב בית המקדש ובטלה שמחה של מצוה ונפרצה חומת הטהרה והצניעות, בטלה גם שמחה גדולה וטהורה זו עד שיבָּנה בית המקדש במהרה בימינו.

(ספר התודעה)