וכל כל תלמידי הבעל שם טוב הקדוש זכר צדיק לברכה הלכו בדרך הזה עד שבא נכדו, הוא אדוננו מורנו ורבנו הקדוש אור האורות אור הגנוז והצפון הרב רבי נחמן זכר צדיק לברכה, מברסלב, בעל המחבר ספרי "ליקוטי מוהר"ן" ושאר ספרים וחידש הדרך הישן והקדוש הזה שדרכו בו אבותינו מעולם ועסק הרבה בתפילה ותחנונים והתבודדות בשדות וביערים, כאשר יסופר לקמן בהנהגותיו הקדושות עין שם, ואמר שכל עסקו הוא תפילה, והוא האיר עינינו בחשכת אפלתנו ללמד אותנו דרכים ישרים איך להתנהג בזה. ואמר פעם אחת לאנשיו: תנו לבבכם לי ואוליך אתכם על דרך חדש שהוא הדרך הישן שדרכו בו אבותינו מעולם. וגילה לנו אשר אין שום עצה להינצל מגודל התגברות היצר שתמיד הוא שוקק ומתאווה להכשיל את האדם, רק על ידי התבודדות אשר כל אדם באיזה מקום וזמן שהוא ובאיזה מדרגה שהוא, כפי אשר כל אחד יודע את נגעי לבבו ומכאובי נפשו, יקבע לעצמו מקום מיוחד לשפוך שם לבבו לפניו יתברך מכל מה שעובר עליו, בלשון שאנו מדברים בו, ולבקשו שיקרבהו לעבודתו יתברך, ויעזרהו שלא ייתפס ברשת הבעל דבר חס ושלום. ואפילו אם כבר חס ושלום נכשל במה שנכשל, אם לא יתייאש עצמו מצעקה ותפלה להשם יתברך יזכה בודאי לקום מנפילתו. ואמר בזה הלשון: "אפילו אם נופלים לתוך בוץ, צועקים וצועקים וצועקים…".

* * *

על דרכו של רבי נחמן מברסלב, כחידוש וגם כהמשך של אבותינו ורבותינו לאורך הדורות, ראינו בפעם הקודמת כי הדגש העיקרי הוא שעל כל יהודי להיות אדם שכל מהותו הוא תפילה. מהות זאת למעשה מרומזת בשמו של האדם. בכל אות אנחנו מבטאים את ההתחלה שלה, שהיא החלק העיקרי שבה. למשל, האות א' היא באמת אל"ף, אבל כשאנחנו משתמשים בה כחלק ממילה אנחנו מזכירים את האות הראשונה שלה. אנחנו לא אומרים אל"ף דל"ת מ"ם, אלא פשוט אומרים אדם. אותן אותיות מוסברות כחלק הנסתר של אותה מילה. נתבונן במילה אדם, א"לף ד"לת מ"ם – מתפלל. במלים אחרות היינו אומרים, שמאחורי כל אדם עומדת רק התפילה. כל מחשבותיו, דיבוריו ומעשיו, כל החלק הנגלה שאנחנו רואים בעולם המעשה, הכל עומד רק יסוד אחד שמקיים את הכל: תפילה. ולא רק תפילה, אלא אדם שבכל מהותו מבטא את אותה תפילה: מתפלל. עיקר חידושו של רבי נחמן הוא, שהצורה הזאת לא צריכה להימצא רק בעשייה הגשמית בה אין לאדם לסמוך על השתדלותו אלא בעיקר להתפלל ולהאמין שהכל מה', אלא גם בעבודת ה' הדבר כך. "וגילה לנו, אשר א י ן  ש ו ם  ע צ ה להינצל מגודל התגברות היצר… רק על ידי התבודדות". אין חלק באדם שנפסח מהתפילה. בין בגשמיות, בין ברוחניות, אומר רבי נחמן. הכל טעון תפילה.

רבי יצחק ברייטר זצ"ל הי"ד, מגדולי חסידי ברסלב שלפני השואה, כותב בקונטרס "חלוקי הנחל" שבעה יסודות עיקריים המתווים את דרכו של רבי נחמן מברסלב. ביסוד החמישי הוא כותב:

"בכל עליה ועליה כל חרטה לתשובה אשר נתעוררת בקרב האדם, אם חושב אז האדם שבודאי אהיה איש כשר מעתה, בודאי אעשה כך וכך, ידע שמחשבה כזאת מעורבת היא מכפירת כוחי ועוצם ידי, וגוררת עמה אחר כך עצבות והתרחקות, כי חושב הוא כי בידו הוא, והמלכות שלו הוא, וכי ראוי הוא עבור מחשבה טובה אחת, אשר באה אליו באתערותא דלעילא להתקרב. וכי כל התרחקותו עד הנה מידו היתה זאת, ולא דעת ולא תבונה לו כי מן השמים עכבוהו עבור שלא זכה עדיין להדבר שבקדושה, עבור שלא התפלל כראוי". האדם מועמד במצב בו "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, ואלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו אין יכול לו" (קידושין דף ל ע"ב) לא בשביל שיהיה לו יותר קשה, אלא בשביל שיהיה לו את "הקדוש ברוך הוא עוזרו". וכך, ילמד את מהותה של התפילה מתוך צרות חייו – "לגלות כי הכל ביד השי"ת, ובידו לגדל ולחזק לכל" (חלוקי הנחל, שם).

מתוך היסוד הזה אנחנו נכנסים לסוגיה שמסתעפת מכך, והיא ההתחזקות בנפילות מרובות וקשות. "ואפילו אם כבר חס ושלום נכשל במה שנכשל, אם לא יתייאש עצמו מצעקה ותפלה להשם יתברך יזכה בודאי לקום מנפילתו. ואמר בזה הלשון: "אפילו אם נופלים לתוך בוץ, צועקים וצועקים וצועקים…". יסוד זה הוא יסוד בתפילה ולא רק בהתחזקות, כפי שאנחנו רואים מהקשרה של פיסקה זו שהובאה ביחד עם שאר ענייני התפילה עליהם דיבר רבי נחמן.

"טבעתי ביון מצולה ואין מעמד", אומר דוד המלך. 'יון מצולה' מוסבר במפרשים כבוץ טובעני. כמה שאתה יותר מנסה לצאת, אתה נכנס רק יותר עמוק. ומצב שכזה יכול לקרות ברוחניות, ועליו זועק דוד המלך "טבעתי ביון מצולה ואין מעמד". אין מקום לעמוד כאן, כביכול. אין לי שום מציאות וקיום כאן.

קורה ולפעמים נכנסים למצב של 'בוץ'. אם זה בוץ של חטאים, אם זה בוץ של תאוות שאינן מוכנות להיפרד מאיתנו, אם זה בוץ של מידות רעות. מנסים לתקן, והרע רק יותר מתגבר. בתורת ההתחזקות מדובר רבות על כוחות האדם, ועל ידיעות שיתרמו לו בהפעלת כוחות מחדש. הידיעה שיש לך כוח, הידיעה שהדרך מטבעה ארוכה, הידיעה שה' לא מבקש יותר ממה שאתה יכול, הידיעה שהקב"ה חפץ דווקא בך בגלל מקומך הנמוך. כל אלו ידיעות בתחום של ההתחזקות בו האדם מטפל בעצמו.

אבל, יש מקום בו כל אלה לא עוזרים. טבעתי ביון מצולה. טביעה כפשוטה, בלי משל. המים השוטפים מכסים את האדם ללא טיפת אוויר לנשימה. ואין מעמד. אין יציאה מכאן.

כשאדם חושב ש"המלכות שלו הוא", לפעמים עומד הוא במצב בו אין דרך החוצה. אין תקווה, אין טעם לנסות עוד פעם.

רבי נחמן בא אלינו בזווית אחרת: אבל יש עוד תפילה. אם אצלי הכל תקוע, יש דבר אחר שמתגלה שאצלו הכל מגיע לתיקונו – אצל השם יתברך. את התפילה שתתן לנו את הקיום גם ברוחניות מכניס רבי נחמן בתוך הבוץ של כל אחד, ואומר לו: בצורת החשיבה שלך אין דרך החוצה. תכניס את עצמך למערכת אחרת, בה מלכות ה' מתגלית, ובידו הכל. אפילו אם נופלים לתוך בוץ, צועקים וצועקים וצועקים. אנחנו לא מצפים לישועה שאנחנו חושבים אליה. אל ה' אנחנו מקווים, ולא לפתרונות שלנו, שכבר איבדו את הדרך ברגע שנכנסנו לבוץ. עכשיו- התקווה היא רק בתפילה.