"וכן כל האימהות הקדושות עסקו בתפלה ותחנונים… ובלאה כתוב: "ועיני לאה רכות" (בראשית כט), ודרשו חכמינו זיכרונם לברכה, שהייתה בוכה ומתפללת, שלא תיפול בחלקו של עשו".

דבר ידוע הוא כי סיפורי התורה חייבים ללמד אותנו דבר בכל שלב שהוא, ואין הם שייכים רק לזמנם ומקומם. אם כן, מה התורה מגלה לנו כאן, מלבד צדקותה של לאה? שאלה נוספת שעלינו לשאול: הרי כבר כתבנו שכאן באנו להוכיח שתפילה היא לא עוד מצווה פרטית, אלא היא הכלליות של כל הקיום שלנו. כיצד יסוד זה מוכח מהראיה שלפנינו?

כדי להבין את עומק דברי חז"ל נתבונן בפסוק במלואו: "ועיני לאה רכות, ורחל הייתה יפת תואר ויפת מראה". רכות – פירושן עגולות (עץ יוסף). עיניים עגולות הן מום גדול ביותר, עד כדי כך שהאור החיים הקדוש שואל: התורה דיברה בלשון נקייה ולא אמרה "בהמה טמאה", אלא "אשר איננה טהורה", ואם עליה חסה התורה, איך התורה מודיעה מום כה גדול בלאה אימנו? מכאן התעוררו חז"ל לדרוש: "שהייתה בוכה ומתפללת שלא תיפול בחלקו של עשו". הבכי שלה גרם לעיניה להיראות כך. אז הבנו שהמום בא אליה עקב בכייתה, אבל למה להודיע לנו בכלל על המום הזה? אם התורה רוצה להודיע לנו על צדקתה, התורה יכלה לומר בפשטות שלאה התפללה רבות על כך, מבלי שנדע על המום. השאלה הכי מפליאה כאן היא: אחרי כל ההסברים, מדוע התורה מספרת לנו על זה באותו פסוק בו היא מתאר את יופייה של רחל?

* * *

דבר ידוע הוא שהיופי הוא בעיני המתבונן. יופי מבטא שלמות – וכל אחד רואה שלמות בצורה שונה. לפעמים יופי יימצא בחפץ שבבעלותנו, באותה שעה שאותו החפץ שביד החבר נראה פשוט וסתמי. לפעמים גם מום יכול להיראות יפה באופן הזה. עניין המומים מופיע גם ביחס לקורבנות. ישנם מומים מסוימים שמונעים את הקורבן מהקרבה, אך הוא עדיין עומד בקדושתו, וישנם מומים שמבטלים את כל קדושתו. מומים המונעים את הבהמה מהקרבה חשובים כדבר של גנאי, ומשום כך קדושתם עומדת בעינה. לעומת זאת, מום הפוסל את הבהמה מהווה סתירה לחיותה, וממילא לקדושתה, שחלה על חיותה. בסופו של דבר כל המומים זהים בהגדרה היסודית שלהם: חיסרון במהות הדבר. אם היופי בעיני המתבונן, הגדרת יופי וכיעור תלויות בשלמות חיות הדבר על-פי הגדרות המתבונן.

אם תפילה הייתה רק כלי להסיר את הצרות והבעיות, אכן לא היה יופי במום שהיה נוצר בעקבות התפילה. אמנם אם התכלית של התפילה הייתה בעצם התפילה – בעצם המצב של התקווה – אז בודאי שיש יופי במום שנוצר עקב ריבוי בה. אם צורת החיים מחייבת חיסרון מסוים, מכוער ככל שיהיה, למבין את עומק גודלה של אותה חיות, יתגלה יופי ושלמות.

נמצאנו למדים, שאם בתפילה נמצא ביטוי בסיסי של החיים, לא כהכרח רגעי אלא כמהות עצמית הנמצאת בעצם מעשה התפילה, ממילא גם יהיה יופי בכל מה שנגרם עקב אותה ביטוי של חיות. וכאן מתעורר הקושי – היכן שמענו שהתכלית של התפילה היא בעצם המצב של התפילה? הרי כל המהות של התפילה היא בקשה לסיים את הצרה?

"קוה אל ה', חזק ויאמץ לבך, וקוה אל ה'" (תהלים כז). על כפל "קוה אל ה'" עומדים חז"ל במסכת ברכות (דף לב ע"ב), ומסבירים: "אם ראה אדם שהתפלל ולא נענה יחזור ויתפלל". אם רוצים ללמד אותנו שיש להתפלל תמיד ולא להפסיק אחרי פעם אחת, היה ניתן לכתוב בפשטות – "קוה אל ה' תמיד". אם כתוב פעמיים "קוה אל ה'", בעל כורחנו שיש כאן שני סוגים של תקווה. מסביר המלבי"ם – בדרך כלל, תכלית המקווה היא לא להיות מקווה. מי שרוצה דבר מסוים, רוצה שהוא יהיה במציאות, ואם כן נמצא שהוא רוצה להפסיק לקוות. בעצם התקווה נמצא הרצון שהיא תיעלם. על תפילה כזאת אומרים חז"ל – חזור והתפלל! בפעם הזאת תתפלל באופן אחר. תקווה אל ה' בתכלית הקיווי. כל מטרתך תהיה להיות כזה שמקווה אל ה', וכל מהותו נשענת על ה', ואינה מחכה להיות עצמאית. דבר כזה ניתן להבנה רק היסוד בתפילה הוא אחד – התכלית בתפילה היא לשנות את האדם ולהופכו לעבד ה' הדבק באלוקיו מתוך קריאה עמוקה מכל צרותיו, ובכך אמונתו גדלה.

אם לרחל היה יופי, גם ללאה היה יופי משלה. התפילות שלה ותוצאותיהן השאירו יופי בפניה, עד שהתורה לא הייתה צריכה להעלים עובדה זו, אלא לפרסמה ולגלות שהתפילה הפכה ליופי בלאה.

שאלנו בהתחלה מה הגדולה בכך שהיא התפללה לא ליפול בחלקו של עשו? אכן – לא בזה הייתה גדולתה. הגדולה שלה הייתה בכך שהתפילה הייתה נושא כל כך טבעי אצלה, ובעצם הפעולה של הקיווי נמצא טוב – שכן היא לא ציפתה לתוצאות.

מכל זה מוכח כי התפילה היא הישועה האמיתית של האדם. אם הייתה צורך ותו לא, לא היה שום יופי במום שהיה נוצר בעקבותיו. אך אם הוא עצם מהות ביטוי האדם, לא רק שלא יהא מכוער, אלא יימצא בו יופי, יופי של התגלות שלמות החיות.