מי שמזמנים לו שערי פלדה, קיבל גם את הגרזן שלבסוף יבקע אותם.

מי שמניחים לו להתבוסס עידן ועידנים בחושך סמיך – הוא שיראה אור חדש.

מי שמחשקים את שפתיו באלם, מילים קדושות מאד יבקעו בעדן.

מי שאין מניחים לו לפסוע אפילו פסיעה אחת קדימה אל הקודש,

מי שדומה בעיניו כאילו כל הררי עולם חוצצים בפניו – הוא לבדו בונה רצון.

הרצון העליון ביותר, רצון שברצונות, שלמענו ועבורו בלבד נוצרו העולמות כולם – הוא הרצון להיכלל, להיאכל, להתבטל, עד כלות, עד גמירא, בלי שיור, ביוצר כל היצורים.

ואין ספור הרצונות הקטנים, המפוזרים, כמו סיבי זכוכית קלושים ובלתי נראים, הם הם שמתאספים, חומקים מעיניהם הבולשות של המקטרגים, ונצרפים, וניתכים, ומתחשלים, לארמון שאין בלתו, להיכל שטרם נראה, משכן למלך עליון בלב המדבר שבליבנו.

הניסיונות הכה דלים, הכה נלעגים, לטפס על הקיר החלק הזה, כל סימני האצבעות הקטנים, הילדותיים, שאותם מטביעים יצורים זערוריים כמונו בחומת החושך הנוראה, בחומת הפחד, האטימות, הבדידות, שאין קץ לגובהה. סימני אור הם, שידורים נראים ונצפים ונקראים בעין של מעלה. חוטים שנשזרים לחוט השני, לקו אור שיחזור וימלא את החלל הפנוי בפשר כה נשגב, שעבורו היינו מתרצים לשבור אצבעות על הקיר עוד אלפיים, ועוד אלפיים שנה.

טביעת האצבעות שלו בחיינו אינן אלא רמז לבואו, בואו הוא עצמו, ממשותו, עצמותו.

הרבה מכתבים אנחנו מקבלים ממנו, קטנים וגדולים.

הרבה דרישות שלום ממי שראה את פניו, שמע את שמעו, חש באותותיו.

ואם איש צר ואויב, שעולם ומלואו היה לו, הסכיל לומר "כל זה איננו שווה לי", כי ידע שאם חסר הלב חסר הכל, על אחת כמה וכמה אנו, ידידי מלך עליון, שאין שווים לנו מכתביו, אותותיו, פרישות שלום רחוקות וקרובות, ואין אנו מתרצים בדבר כי אם בו בלבד, שיבוא.

כן, לבקש ממנו בפה מלא בעצם רק בקשה אמיתית אחת – שהחיים ישתנו, שאור ימלא אותם. שלא נהיה יותר לעולם, ולו לרגע, נמוכים, שפלים, מבוזים. שנרים ראש באמת, שנמצא את האחד המאחד ומרפא את ריבוא רבבות הפרטים, את "כל הדברים יגעים".

נכון, אין חמצן. נכון, הכל חנוק. נכון, כולנו בובות שעווה במוזיאון הקרח.

אבל לנו, דווקא לנו, מותר לצפות למשהו אחר. אבל מאיתנו, דווקא מאיתנו, מצפים שנחכה לו. רק לו. "וחיכיתי לה' המסתיר פניו מבית יעקב וקיוויתי לו" (ישעיהו ח' י"ז).

תחושת הלב היודע כי בוא יבוא – מתת אלוקים היא. מתת מדממת וקדושה. מתת איומה ונשגבה שלא נוותר עליה בעד כל הון. מתת הנושאים עיניהם לשמיים בעידן ששמיים הפכו מילת גנאי, מתת לב מרגיש בעת שלב הוא שם מושאל לדברים זרים ומרים.

אפשר לחייך, חובה לפעול. אבל בלב, בפנים בפנים, במקום שאף אחד מלבדו לא ידע לעולם – מוטלת חובה קדושה לזכור שהכל רק כאילו, רק בינתיים, כי "מחכים אנחנו לך" ולא לשום דבר אחר. צריך לומר מילים, אבל בתוכן להצפין צעקה. צריך לקום בבוקר לעוד יום, אבל בלי שאף אחד ירגיש, צריך ללחוש, שאפילו אנחנו לא נשמע: "קרב יום, שהוא לא יום ולא לילה".

"כי באמת לא היה אפשר לאדם להתקיים בעולם הזה אפילו שעה קלה לגודל הרצון והכיסופין והשתוקקות הנשמה הקדושה שבאדם, אשר היא משתוקקת תמיד לשוב אל דודה למקור חוצבה ברצון חזק ותקיף מאד. כי שורש הנשמה למעלה הוא ממקור הרצון. מבחינת רעווא דרעווין (רצון שברצונות), שהוא שורש נשמת ישראל הכלולים במשה רבינו, אשר טבע הנשמה תמיד לכסוף ברצון חזק מאד להשם יתברך, בפרט בבואה לעולם הזה השפל והגשמי, הרחוק בתכלית הריחוק ממקום קדושתה. אשר מחמת זה מתגבר כאן בעולם הזה הרצון יותר ויותר כנ"ל.

גשמיות – כדי שהרוחניות תוכל להתקיים בעולם

ועל כן מגודל הפלגת עוצם הרצון החזק שיש להנשמה בעולם הזה לשוב למעלה לשרשה לא היה אפשר להנשמה שתתקיים בגוף אפילו שעה קלה. על כן למחיה שלח אלוקים כל עניני אכילה ושתייה וכיוצא אשר ברא אלוקים בזה העולם, אשר על ידיהם יכולה הנשמה להתקיים בגוף בזה העולם. כי בכל התאוות שבזה העולם מלובש בהם רצונות עליונים, כי יש בכולם ניצוצות קדושות עליונות שהם נמשכין מרצון העליון ומחמת שהנשמה מוצאת גם בזה העולם רצונות עליונים המלובשין בכל דבר. על כן היא מרוצה קצת להתמהמה בזה העולם. כדי להעלות אלו הרצונות כדי שיתוסף עליה אור הרצון יותר ויותר ע"י שתזכה להעלות כל הרצונות הנפולים המלובשין בכל עסקי העולם הזה באכילה ושתייה וכיוצא. נמצא שבאמת כל הדברים של העולם הזה שיש לאדם רצון ותאווה אליהם הכל הוא לטובה בשביל קיום העולם כנ"ל. ועל כן מתקיים נפש האדם בקרבו ע"י אכילה ושתייה מחמת שבהם מלובש רצונות עליונים. אשר רק על ידי זה יש קיום להנשמה בזה העולם, מחמת שמוצאת גם כאן רצונות עליונים כנ"ל. אבל מחמת שאלו הרצונות מלובשים בדברים גשמיים יש בהם אחיזת הסטרא אחרא, על כן צריך האדם להתגבר מאד שלא יפול לתאווה ולרצון גשמי חס ושלום, אשר על ידי זה חס ושלום יהיה נפגם הרצון דקדושה חס ושלום כנ"ל. על כן צריכין להסתפק במועט מאד בכל עיניני העולם הזה ואפילו מעט המוכרח צריכין להתגבר מאד מאד שיהיה בקדושה ובטהרה, באופן שלא יהיה נפגם על ידי זה הרצון דקדושה, רק אדרבא על ידי כל מה שאוכל ושותה וכיוצא יזכה לרצון דקדושה יותר ויותר כמו שכותב רבינו ז"ל במקום אחר, שמי שזוכה יכול לקבל בעת האכילה דייקא הארת הרצון.

הכלל הוא הרצון להשם

נמצא שהכלל הוא הרצון להשם יתברך, אשר רק בשביל זה בא האדם לעולם הזה והוא עיקר התכלית של האדם. וזה בחינת תשובה שגדולה מאד, עד שיכולין לזכות על ידי התשובה שיתהפכו העוונות לזכויות. וזהו בחינת ירידה קודם העלייה, שקודם שיש לאדם עליה בעבודת ה' צריך שיהיה לו ירידה קודם העליה, כי הירידה היא תכלית העליה כמובא. ולכאורה הדבר תמוה ואינו מובן מדוע על ידי הירידה דייקא יזכה לעליה? אך על פי הנ"ל מובן היטב, כי עיקר מה שבא האדם לעולם הזה הוא בשביל הרצון אשר בשביל זה הוכרחה הנשמה לירד לזה העולם הרחוק ביותר, כדי שיתגבר הרצון ביותר לגודל ההתרחקות כנ"ל. על כן כשיורד ונופל חס ושלום לאיזה תאווה או עבירה חס ושלום, ואזי נתרחק יותר ויותר, ואז אם זוכה אחר כך להחזיר את עצמו ולשוב בתשובה להשם יתברך, אזי אחר כך בוודאי מתגבר הרצון יותר ויותר מחמת שיודע בעצמו גודל ריחוקו מהשם יתברך על ידי ריבוי עוונותיו, על כן בוודאי רצונו חזק ותקיף ואמיץ מאד מאד להשם יתברך בלי שיעור וערך, ועל כן יכול לזכות על ידי זה דייקא למעלה יתירה. כי במקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד, כי הם זוכין לרצון חזק יותר מחמת שנתרחקו יותר כנ"ל. ועל כן קודם שהאדם צריך לעלות לעליה גדולה יותר צריך שיהיה לו ירידה מקודם. כי כל העליות והמדרגות הם בבחינת הרצון כמובן מדברי רבינו ז"ל. ועל כן כשהאדם צריך לעלות לעליה גדולה יותר, היינו שיזכה לרצון יותר ויותר, בוודאי צריך שיהיה לו ירידה קודם העליה כדי שיתגבר הרצון ביותר כנ"ל, שעל ידי זה יזכה לעליה למדרגה גבוה יותר, כי התגברות הרצון יותר זהו בעצמו העליה כנ"ל.

רצון וכיסופין להשם בכל מצב – הדרך לתשובה והתעלות

ובאמת כשיש לאדם ירידה קודם העליה הוא אז בסכנה עצומה כי הרבה נשקעו בירידתם רחמנא ליצלן כמובא בספרים. כי אף על פי שעל ידי הירידה וההתרחקות מתגבר הרצון ביותר, היינו אם יזכה לזכור את מעלתו ולבלי ולשכוח לכסוף ברצון חזק תמיד להשם יתברך. אבל יכול להיות חס ושלום שעל ידי שירד ונתרחק ישכח חס ושלום את השם יתברך ויפול חס ושלום לרצונות דסטרא אחרא, שהם תאוות עולם הזה. עד שיוכל לשכוח את הרצון דקדושה לגמרי ועל כן באמת בוודאי אשרי מי שלא חטא. כי גם האדם מה שהוא מלובש בעולם הזה לבד הוא גם כן בסכנה גדולה שיוכל לשכוח את הרצון דקדושה חס ושלום על ידי הרצונות הפגומים של העולם הזה, אפילו על ידי הרצונות של היתר, מכל שכן וכל שכן כשחס ושלום נכשל באיזה עוון וחטא ונתרחק יותר ויותר, בוודאי הוא מסוכן מאד, כי יכול חס ושלום לשכוח לגמרי את הרצון דקדושה מחמת שנתרחק מאד. אבל מי שכבר נכשל באיזה חטא ועוון ואפילו אם הרבה לפשוע מאד מאד ואפילו אם עשה מה שעשה אף על פי כן, אם יתגבר את עצמו על כל פנים לבלי לשכוח את השם יתברך ועל כל פנים יזכור את עצמו בכל פעם, וירגיל את עצמו לכסוף ולהשתוקק להשם יתברך ברצון חזק תמיד – זה עיקר התשובה, ויכול לזכות על ידי זה לעליה גדולה וכל העוונות יתהפכו לזכויות, כי יכול לזכות לרצון חזק מאד מאד מחמת שנתרחק יותר כנ"ל" (ליקוטי הלכות ערב הלכה ג' סעיף ג' ד')

(אור פנימי – אתר האינטרנט של הרב ארז דורון)