איסור רחיצה בשבת

בענין טבילה במקוה חמה בשבת: בזמן חז"ל היו הבלנים פרוצים ומחממים מים לבית מרחץ בשבת, על כן נמנו וגזרו שלא להתרחץ במים חמים כדי שלא יבואו להחם בשבת, דלענין רחיצה נחוץ מאוד החמימות וחששו על כל אדם שיבואו להחם כמו שעשו הבלנים (שבת מ: סי' שכו ומג"א סק"א). וחששו שגם בעודו רוחץ יחתה בגחלים כדי שתידלק האש לחמם המים (רשב"א שם).

האיסור הוא, שלא לרחוץ רוב הגוף גם בחמין שהוחמו מערב שבת. ולא לרחוץ אפילו אבר אחד בחמין שהוחמו בשבת (שו"ע ס"א). ומנהג אחרוני הראשונים מזמן המהרי"ל שלא לרחוץ כל הגוף אפילו בצונן, כיון שעלול מאוד לבוא לידי כמה מכשולים, כמו: סחיטת שיער, שחייה במקוה או בנהר, הפלגת חפצים על מים, לטלטל המים שעל גופו בכרמלית או ברה"ר (מג"א סק"ח, משנ"ב סק"ט וכא).

טבילה במקוה חמה בשבת

מנהג הרבה חסידים ואנשי מעשה לטבול במקוה חמה בבוקר יום השבת קודם התפילה, ואף דבפשטות מן הדין יש לאסור לטבול אפילו במקוה שהוחמה מערב שבת, שהטבילה היא כרחיצת כל הגוף. יש הרבה שנהגו להקל בזה, וכן נהג הרמ"א פריינד ז"ל לטבול במקוה חם ורותח (זמירות עטרת יהושע עמוד רמג) וכבר דשו בה רבותינו מאורי הגולה, ונצטט כאן מדבריהם [ולמנהג איסור רחיצה בצונן לא חששו לכו"ע במקום מצוה].

מחלוקת הקרבן נתנאל והנודע ביהודה

ראש המתירים הוא הקרבן נתנאל (פ"ב דשבת סי' כב, ק) שכתב: "כתבתי באריכות שטבילת מי מקוה בחמין [= טבילה במקוה חמה בשבת] לא הוי בכלל גזרת מרחצאות".

אבל למעשה לא זכינו לתשובתו שכתב באריכות, וכתב עליו הנודע ביהודה (מהדו"ת או"ח סי' כה): "ואין עלינו לקבל דברים שאין אנו רואים הטעם אם הוא טעם לשבח". וכן כתב החכם צבי (סי' יא): "חלילה להתיר איסור המפורש בגמרא, והעובר וטובל בשבת בחמין ודאי איסור עביד ושרי למיקריה עבריין" (ע"ע בפ"ת יו"ד סי' קצז סק"ב).

דעת הסדרי טהרה והאבני נזר שלא למחות על המקילים

בסדרי טהרה (בסופ סי' קצ"ו ושם בס"ק ט) כתב דבמקום שנהגו להקל אין למחות בידם, שהיא גזירה מאוחרת ואפשר דלא העמידו  דבריהם במקום מצוה, דלטבול במקוה קר היא צער, בפרט בזמן הזה דירדה חולשה לעולם.

כעין זה כתב האבני נזר (או"ח סי' תקכו): "נראה לי שלא למחות במי שמתכוין למצוה, דמצוה לטבול בשבת שחרית כמבואר בכתבים, אבל הישיבה והשהייה במקוה ודאי שאסור, ואינו מותר רק ליכנס לטבול תיכף ולצאת לאחר הטבילה מיד, ומחוייב למחות מי שבידו למחות".

גדולי הדור שנהגו להקל בטבילה במקוה חמה בשבת

הרה"ק מצאנז זיע"א (שו"ת דברי חיים או"ח ח"ב סי' כו) כתב: לגבי טבילה במקוה חמה בשבת: "באמת על פי דין נראה לי דאסור, אך הסדרי טהרה מיקל, אך אין להאריך בזה כיון שכן נהגו גדולי דורינו היתר בזה, והנח להם לישראל".

וכה כתב הרה"ק הייטב לב זיע"א (שו"ת אבני צדק סי' לז) וז"ל: "על דבר שמטילין על ידי גוי מים חמים למקוה בשבת שהתרתי, אנכי לא אדע מה קול הרעש הזה, אם כי לפעמים הבלן אינו נזהר והגוי מטיל הרבה עד שנעשו המים חמין, לגוף הדין אין איסור ברור בטבילה בחמין בשבת. ואני הוספתי תבלין, דממה נפשך; אם כששופכין המים חמין בשבת מערבין אותן, אז אינו אלא פושרין. ואם לפעמים יקרה שאין מערבין, היא חמין רק למעלה אבל למטה בקרקע היא צונן גמור, אם כן אינו דומה למרחץ. והכי נוהגין ברוב מקומות מישראל ובכל גבולינו מסביב, מטעם שעכשיו הכל חולים אצל צינה והקולות יחדלון". ע"כ.

גם בשו"ת ישועות מלכו (או"ח סי' יט) מהגאון רבי יהושע'לי מקוטנא ז"ל כתב שהרה"ק השר שלום מבעלזא הנהיג שיהיה המקוה חם. וז"ל: "בשבוע העברה קבלתי מכתב מהגביר ר' איצלי יאסקאוויץ מעיר ראדום איך שהיה שם בש"ק והלך לבית הטבילה וראה שהמקוה חמה ביותר עד שבשר אדם נכוה, ואמרו לו שבהוראתי נעשה זאת, והקשה שהרי יש בזה איסור רחיצה בחמין בשבת.

והנה איני זוכר אם נשאלתי על זה, אמנם שמעתי והוגד לי אשר בק"ק טריסק עושין כן עפ"י הוראת הרב דשם, גם כמדומה ששמעתי מגאון אחד אשר גם הרה"ק מוהר"ש זצ"ל מק"ק בעלז הנהיג כך, ועכ"ז אין להקל כ"כ שיהא חם ביותר, לכן טוב הדבר להחמיר שלא יהא חם ביותר רק ממוזג כי אין להורות דבר התמוה לרבים". ע"כ.

וכך מובא בספר נפלאות התפארת שלמה (אות א) שתיקן בראדאמסק לטבילת שחרית בשבת קודש, שיכינו יורה רותחת מים מערב שבת, ובכל ערב שבת לעת ערב המשיכו המים מן היורה ע"י קנה לתוך המקוה, ותיקן מכסה מקרשים לכסות המקוה שלא תפוג חמימותה כל ליל שבת למען יהיה מוכן לטבילת שחרית בשב"ק לגודל המצוה.

דעת המשנה שכיר והמהר"ל מפראג להקל

אא"ז ז"ל (הגאון רבי ישכר שלמה טייכטל זצ"ל) בשו"ת משנה שכיר (או"ח סי' קיח)  הוכיח מלשון הראשונים שלא נאסר רק רחיצה העשוי להעביר זיעה, אבל טבילה במקוה שאינו עשוי להעביר הזיעה, שנכנס ויוצא אחר שנתכסה כל גופו במים ואינו שוהה שם עד שיזיע, ואין דין בטבילה לשהות במקוה ולהזיע רק לטבול וליצא, על כן לא נכללה בהגזירה ומותרת אף בחמין. וכתב דאלמלא היה רבינו הנודע ביהודה רואה הוכחותיו לא היה מקשה על הקרבן נתנאל.

עוד טעם העלה שם, שלא נאסר להתרחץ רק במים שאפשר בשאובין, אבל מי מקוה שאי אפשר בשאובין והיא תמיד בקרקע לא נאסר, דבזמן הש"ס לא היו אפשרות לחמם מקוואות כשרות, ולכן לא פשטה גזרתם על טבילה במקוה במים חמין, שתכלית החמימות אינו משום רחיצה רק להפיג צינתן, ואין לנו לכלול בגזרה אלא מה שאמרו בעלי הגזרה. ואף דכהיום כבר מצוי מקואות כשרות עם מים חמין, עם כל זה אין בגזירה אלא מה שאמרו בעלי גזרה. וכדבריו כתב המהר"ל מפראג (גור אריה שבת לט:).

דעת הפוסקים לטבול בפושרים

במשנה ברורה (סק"ז) פסק שאין לטבול רק בפושרין ולא בחמין. וכן דעת הנודע ביהודה והסדרי טהרה (הנ"ל). וכן היה נוהג הגאון בעל קהילות יעקב (-הסטייפלר) זצ"ל לטבול בבור המקוה שטבלו בה בערב שבת ונשארה קצת חמה מאתמול ולא במקוה שהכינוה לשבת (ארח"ר עמו' רפז). וכן פסק האגרות משה (ח"ד סי' עד)  דאנשים הטובלים במים חמין אין זה כהוגן.

יש נוהגים לחמם המים רק מערב שבת

על מנת לאפשר טבילה במקוה חמה בשבת, הרבה נוהגים להחמיר שיהיו המים מחוממים מערב שבת, שמכסים המים בכיסוי עב המחזיק החום עד למחרת בבוקר, ובשבת בבוקר הם פושרים. וטעם החומרא, דאילו במים שהוחמו בשבת ונעשה פושר אסור לרחוץ בהם (עי' שו"ע ס"ד), דכל עיקר רחיצת הגוף בחמין שאסרו חז"ל אינו אלא בפושרין דברותחין בלאו הכי אי אפשר לרחוץ (בית מאיר ביו"ד סי' קצז סק"ג). אבל בחמין שהוחמו מערב שבת דעת השולחן ערוך הרב (קו"א מהדו"ב לסימן רנ"ט) להקל אם הוא בגדר פושרים. וכתב בשו"ת מנחת יצחק (ח"ד סימן מד אות כו) דשיעור פושרים בזה הוא כחמימות הרוק (37 מעלות), והוא החום הטבעי של כל אדם.

ובשו"ת תשורת שי (סי' יז) כתב עוד טעם, דטבילה במקוה אינו כרחיצת כל הגוף, רק כרחיצת אבר אחד שמותרת בחמין שהוחמו מערב שבת. דהטעם שהחמירו ברחיצת כל הגוף בחמין שהוחמו מערב שבת הוא משום שאין זה דבר השוה לכל אדם רק למעונגים ומפונקים, אבל רחיצת אבר שהיא דבר השוה לכל אדם מותר בחמין שהוחמו מערב שבת, וטבילה במקוה חשוב כדבר השוה לכל אדם ולכן אין לאסור בחמין שהוחמו מערב שבת.

חימום מים בהסקה אוטומטית

בחידושי רעק"א (על מג"א סק"ד) כתב דמים שהוחמו בשבת שלא על ידי מעשה אדם דינם כחמין שהוחמו מערב שבת, וכן משמע דעת המשנה ברורה (סקי"ג). ולפי זה גם אם מחממים המקוה בהסקה אוטומטית על ידי שעון שבת דינו כחמין שהוחמו מערב שבת, ושייך בזה הַקוּלֹות הנ"ל