"חשכת הקיץ"

י״ט בטבת תשע״ז

כשימי הקיץ ממשמשים ובאים, רגיל היה ר' לוי יצחק בנדר ז"ל, בשיעור ליקוטי מוהר"ן בין מנחה לערבית, לחרוג מסדר לימודו ולדלג לתורה פ"ג (חלק ב'), ונימוקו עמו: תורה זו עוסקת בענייני פסח וביעור חמץ, ויש בה הכנה לקדושת החג ועוד מסביר היה ר' לוי יצחק, מדברת היא מגדולת וקדושת אור העינים וזו הכנה רבה לימי הקיץ העומדים בפתח.

ערבי פסחים, כשימי הקיץ ממשמשים ובאים, רגיל היה ר' לוי יצחק בנדר ז"ל, בשיעור ליקוטי מוהר"ן בין מנחה לערבית, לחרוג מסדר לימודו ולדלג לתורה פ"ג (חלק ב'), ונימוקו עמו: תורה זו עוסקת בענייני פסח וביעור חמץ, ויש בה הכנה לקדושת החג ועוד מסביר היה ר' לוי יצחק, מדברת היא מגדולת וקדושת אור העינים וזו הכנה רבה לימי הקיץ העומדים בפתח.

ר' שמואל שפירא ז"ל, שהקים עולה של שמירת העינים בדורינו, וכדברי ר' לוי יצחק – "כל שמירת עינים בדור הזה היא מכוחו" – היה נאנח ואומר: "האט קומט דער פינצטערער זומער" – הנה בא הקיץ החשוך.

אכן, שמירת העינים בדורינו, בפרט בימי הקיץ, הינה מהעבודות הקשות בחייו של יהודי החפץ להתקרב לאביו בוראו. שגור בפי העולם כי מה שראו בדור הקודם אחת לשבעים שנה רואים היום שבעים פעם ביום ר"ל, הפריצות משתוללת בחוצות ומפילה חללים על ימין ועל שמאל, קהות חושים בעניני קדושה פושה בכל ושמירת העינים הפכה, בעיני רבים, לנחלת יחידים. ואילו הכלל, לדעתם המוטעית – אנוס ופטור מחובה זאת.

החיד"א מביא, בשם רבינו יונה, כי ההגדרה ההלכתית לאוחז בדעה זו ומזלזל לכתחילה בשמירת עיניו הינה – מומר לדבר אחד – עם כל המשתמע מזה.

לימוד זכות יש על הלכודים בטעות – חוסר ידיעה בגדרי המצוה ועניניה הביאה אותם למסקנה כי רחוקה היא מהם ומשם הובלו, כשה לטבח, אל זרועות היאוש.

על כן בטרם ניגש אל הקודש – אל דברי רבינו הקדוש ומוהרנ"ת ז"ל – ראוי אולי להניח את היסודות ההלכתיים אשר נשחקו ונשכחו והותרו לרבים על סמך ה'היתר' המפורסם דרב הונא "כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה נעשית לו כהיתר" (יומא פ"ו:).

ובכן, תורתנו הקדושה אומרת: "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם". עוד כתוב בתורתנו: "ונשמרת מכל דבר רע" ונכללו בשני פסוקים אלו כל סוגי ופרטי הסתכלות היכולים להביא לידי הרהור (סמ"ק).

הרמב"ם (בהלכות ע"ז ג') מביא (למעיין בדברים) כי, בלאו זה, לא תתורו, כלולים כל מיני הסתכלויות וראיות העלולות לגרום למחשבת הלב לתור אחרי תאוות העולם הזה או להביא רפיון באמונה.

ואע"פ שאין מלקות על לאו זה – אם מכיון שאין בו התראה (כסף משנה) או מכיון שאין בו מעשה(ספר החינוך) או (לפי רבי עקיבא איגר) מחמת חומרת העבירה העוקרת את האדם משני עולמות ועל כן לא יועילו המלקות לכפרתו. בכל זאת מביא הרמב"ם (בהלכות איסו"ב כ"א כ') כי המתכוין לדבר זה מכין אותו מכת מרדות מדרבנן (הקשה ממלקות דאורייתא כי אין בה הגבלה ד"ארבעים יכנו לא יוסיף" אלא לכל אחד לפי כוחו).

(והקשה ע"ז הגרי"ז, הרי לאו דאורייתא הוא וכיצד ילקה מדרבנן, ותירץ כי הרמב"ם סובר שיש בלאו זה חומרה יתרה והינו בכלל גילוי עריות מדרבנן, וע"כ יש בו מכת מרדות. וגם חיוב של "יהרג ואל יעבור".)

ספר החינוך (מובא בביה"ל סי' א') מונה לאו זה בין ששת המצוות "שחיובן תמידי לא יפסק מעל  האדם אפילו רגע בכל ימיו: א) להאמין בה', ב) שלא להאמין בזולתו, ג) ליחדו, ד) לאהבה אותו, ה) ליראה אותו, ו) שלא לתור אחרי מחשבת הלב וראיית העינים".

על כן קובעת הגמרא כי המהלך במקום העלול למכשול העינים כשיש דרכא אחרינא, גם אם עוצם עיניו בתכלית השלימות נקרא רשע, כי מה לא להכניס עצמו במקום סכנה. (הסיכום ההלכתי בעזרת ספר "קדושת החיים").

הדברים מבהילים בחומרתם, אך מובנים לכל בר דעת ע"פ פשוטו, כי "עין רואה והלב חומד וכלי המעשה גומרים", ולולא הסתכלות העין לא היתה באה שום עבירה לעולם.

כח ההיזק הנורא של העינים

מוהרנ"ת, כדרכו בקודש, לעקור כל עשב מהשורש ולחפש את הדומיט שמתחתיו, חושף לעינינו גם כאן בידו הגדולה את שורשי המצוה וסודותיה ומלהיב את הלבבות לקיימה – "כי זה ידוע בספרים ובפרט בספרי רבינו ז"ל שעיקר הנסיון והמשקל של האדם בעוה"ז הוא תאוות ניאוף שהאדם נשלח לעולם הזה בשביל נסיון ובחירה ועיקר הנסיון אם יוכל לעמוד בנסיון בתאוה זאת וכו' וכל הערבובים והבלבולים והמחלוקת והשנאה והקנאה והקטגוריא שיש בעולם וכו' וכל המדות הרעות וכל דעות האפיקורסים והכופרים והתועים שנעקרו מהש"י לגמרי וכו' ואפילו הקטגוריא שבין הת"ח ובין הצדיקים השלימים וכו' שאין צרה גדולה מהצרות שיש עתה בדורותינו בעו"ה, שהאמת נעלם ונסתר מאד בעו"ה כל זה נמשך רק מפגם תאוות ניאוף שנתפשט עכשיו בעולם ביותר, ועיקר הניאוף תלוי בעינים". (הלכות שלוחין ג')

עיקר הבחירה בעינים

לאחר שהציב בפנינו את כח ההיזק הנורא של העינים, ממשיך מוהרנ"ת ומסביר לנו את פנימיות הדברים:

כי העולמות כולם, נאצלו נבראו נוצרו ונעשו בשביל הבחירה דהיינו כדי ליצור את המציאות, בה תעמוד לפני האדם היכולת לבחור בין רצון ה' להיפוכו ר"ל.

מציאות זו, מובא בליקוטי הלכות הרבה, הינה הפלא הגדול שבכל הבריאה.

יצירת הפלא הזו, שהיא כאמור נזר ותכלית הבריאה, התאפשרה למרבה הפלא דייקא הודות לשבירת הכלים שהתרחשו בראשית הבריאה ושכתוצאה ממנה נוצרו הקליפות ומציאות הרע.

שבירת הכלים, אם כן, הנתפשת בעיני רבים, כאסון, כשבירה, כדבר שראוי להצטער עליו, היא דייקא הדבר הטוב ביותר והמועיל ביותר לאדם, (וכמ"ש "הנה טוב מאד" זה מלאך המוות). כי בעטיה נוצר היצר הרע שבלעדו אין שום ערך לעבודתנו.

תהליך השבירה, שהוא כאמור יסוד הבחירה והבריאה, החל בעינים. מוהרנ"ת מסכם את כל הנאמר במשפט אחד: "כתוב בכתבי האריז"ל שעיקר השבירה היה באור העינים כי עיקר כח הבחירה הוא ע"י סוד השבירה כידוע והבחירה הוא בעינים". (שלוחין ג')

ואם אמנם שדברים אלו נוגעים במקום שנוגעים, בסודות התורה, הנסתרות לה' אלוקינו, מ"מ רשות נתונה לנו להוציא גם מהם עצות לעובדא ולמעשה ע"י ההקדמות שהניחו לנו רבינו הק' ומוהרנ"ת ז"ל.

אור העינים – הכח לחפש אחר האמת

אור העינים, מסביר רבינו הק' (בליקוטי מוהר"ן חלק ב תורה מ) הוא אור החכמה, "כי עינים ע"ש  החכמה, כי התפתחות החכמה נקרא בחי' עינים כמ"ש ותפקחנה עיני שניהם ופירש רש"י ע"ש החכמה נאמר וכו', אך מהיכן נמשך ונתעורר זאת אצל ה' ית' דהיינו בחי' עינים להשגיח? זה נעשה ע"י נשמות ישראל שה' ית' מתפאר בהם וכו' וע"י ההתפארות נעשין בחי' תפילין והתפילין הם בחי' מוחין ונכנסין לפנים ובוקעין בעינים".

ואין נקראת חכמה כידוע אלא העוסקת בבירור האמת, בליבון ההלכה, בחיפוש אחר רצונו ית' וחכמה כזו שהיא שורש כח הראיה הרוחני כמ"ש "לבי ראה הרבה חכמה", היא שורש העינים הגשמיות ומשם טבען לתור ולחפש.

ואם כן, כשאנו אומרים שנמשך אור העינים לעולם, פירוש הדברים שירד לעולם הכח המוטבע בכל ספירה ובכל מידה ובכל נברא לחפש ולחקור אחר האמת אחר רצון ה' שבכל דבר, אחר ההתפארות שיש לה' מכל פרט בבריאה (תורה י"ז) שהוא השכל שבכל דבר, השכל שאיש הישראלי מצווה תמיד להסתכל בו (תורה א').

כלי הקיבול – האמונה

והנה, לקבל אור כה גדול ונורא – אור החכמה, צריך כלי ראוי, וכלי המוכשר לקבל את אור החכמה הוא אך ורק האמונה. כי ע"י השכל לבד א"א לקבל את אור החכמה. ובדרך משל – הרב ותלמידו, גם אם יהיה הרב בעל יכולת הסברה מופלאה והתלמיד בעל כשרון תפיסה מופלג, והרב יתאמץ בכל כוחו להחכים את תלמידו ולהסביר לו את כוונת הדברים וירבה בדוגמאות ובמשלים, אחרי כל זה, גם אם ירבה דברים כל היום כולו, לא יבין התלמיד את השכל שבדברים באותה רמה שמבין הרב בעצמו. מה גם שתוך כדי ההשפעה וההסבר אע"פ ששכלו של התלמיד הולך והגדל – גם שכלו של הרב מתגדל והבנתו הולכת ומעמיקה. (כמובא בתורה ז' ח"ב: "כי ע"י שנתרוקן שכלו ע"י שהכניס דעתו בחברו ע"י זה נכנס המקיף לפנים וזוכה להבין בחי' השכל המקיף").

וכמו שאמרו תנאים: "הרבה למדתי מרבותי ולא קבלתי מהם אלא ככלב הלוקק מן הים", והנמשל – את ההשפעה הרוחנית – השפעת אור העינים אור החכמה – אי אפשר לקבל בשלימות ע"י השכל אלא ע"י אמונה כי כשיש בו אמונה ואינו סומך על שכלו לבד, ויודע שכל מה שאינו מבין בשכלו אין זה אלא מחמת קוצר המשיג ועומק המושג וחסרון הבנתו הוא המעכב, כשיודע זאת ומתאזר באמונה או אז, גם ריבוי האור הגולש מעל גדות כלי השכל יורד אל כלי האמונה ואז האור וגם הכלים על מכונם ותיקונם ואין מקום לס"א לינוק מן האור כי כולו נשאר בתחומי הקדושה. "כי שבירת הכלים גורמין ע"י שנשבר כלי האמונה מאחר שאינו רוצה לסמוך על אמונה לבד ורוצה לדעת ולהבין דייקא בלי אמונה, נמצא שמפשיט את הדעת מן האמונה, וכשמפשיט את הדעת מן האמונה זה בחי' שבירת הכלים, מיתת המלכים כי נשארו הכלים בלי אורות והאורות בלי כלים כי האמונה היא בבחי' כלים והדעת היא בחי אורות, ומחמת זה נתבטל האור לגמרי כי חוזר אל א"ס מחמת שהוא בלא כלים והכלים נפלו למטה וכו'" (הלכות נדה ב' ד').

ולסיכום – כח ההסתכלות. והראיה הטבוע באדם, הן ראית הלב – דהיינו הראיה הרוחנית בעיני השכל והן הראיה הגשמית – שעל שניהם אנו מצווים בלאו ד"לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" – נשפעים בשורשם מ"עיני ה'" עיני השגחתו שדרכם בוקע אור החכמה ונשפע לעולם, ונקלטים על ידינו בכלי האמונה (ואור החכמה הזה מתעורר לשפוע ע"י ההתפארות שה' ית' רואה בישראל שהם בוחרים בו, בוחרים ברצונו כלומר שומרים את עיניהם ומביטים אל עיני ה' מזה יש לה' יתברך התפארות והתפארות הזו היא בחי' מוחין ובוקעת בעינים).

והאור הזה כשהוא בקדושתו ובטהרתו, בטרם יניקת החיצונים ממנו, הינו האתערותא דלעילא – המתנה שמעניק לנו ה' ית' – המאפשרת לנו לתור ולחקור אחרי רצון ה' בכל רגע ורגע ולדבק עצמנו אליו יתברך בכל מקום ומקום ובכל מצב יהיה אשר יהיה, האור הזה – הוא מעין החכמה אשר מבית ה' יצא והוא הכח שבאמצעותו אנו יכולים ללון לעומקה של הלכה וללבן ולברר את ההלכה האמיתית – את רצון ה' באמת בכל מעשה ומעשה (תורה ח').

הבחירה הראשונה – להסתכל או לא

והכח הזה הוא תחילת השתלשלות כח הבחירה, שהוא כאמור, יסוד כל העולמות ובו – בכח הראיה הזה – מונחת הבחירה הראשונה. פירוש – ההזדמנות הראשונה הנצבת לפני האדם לבחור בין טוב לרע הוא בראיה, אם יביט בעיניו לדברים טובים וקדושים ויבחר בו, גם המעשה על פי רוב יהיה טוב, ואם להיפך דהיינו – אם ח"ו יבחר לראות דבר רע יקשה עליו יותר לבחור במעשים טובים (אם כי הבחירה לעולם חפשית כי תמיד יש בכוחו לבחור בטוב, וכמ"ש רבינו בלקומ"ת ק"י "הבחירה היא ביד האדם בפשיטות אם רוצה עושה ואם אינו רוצה אינו עושה"). ודברים אלו מפורשים באר היטב בלשון מוהרנ"ת ז"ל: "כי עיקר הבחירה וכו' הוא העינים שהם עיקר הבחירה שיש כח ביד האדם להסתכל בעיניו לכאן או לכאן הן בעיניו הגשמים הן בעיני שכלו וכו' כי יש כח באדם לבחור בטוב להסתכל בעיניו למעלה ולא למטה וכו' דהיינו שיעצים את עיניו ולא יסתכל על תאוות עוה"ז והבליו והעיקר שלא יטה עיניו אחר תאוות ניאוף רק יסתכל בעיניו להשי"ת תמיד כ"ש עיני תמיד אל ה' כי הוא יוציא מרשת רגלי" (שלוחין ג')

ועל כן – כיון שכל הקלקולים והחורבנות תחילתם בהסתכלות העין – לכן גם התיקון הוא ע"י העינים, "כי תיקון הברית הוא בחי' תיקון שבירת הכלים כידוע (כי עיקר השבירה היה באור העינים והתיקון היה ע"י מלך השמיני בחי' תיקון הברית כידוע והבן)" (הלכות נזקי שכנים ב')

לאור דברי מוהרנ"ת, החושף לפנינו בזרוע עוזו, טפח מקדושת, מעלת וחשיבות העינים והמעורר את לבנו לשמור את עיננו במסירות נפש כי בזה תלויה כל עבודתנו, חיותנו ותיקוננו ויותר ויותר – לאור דבריו הקדושים יובן מדוע מתגבר הבע"ד כל כך להכשיל את העולם בפגם נורא זה. כי הבעל דבר, שלפניו גלוים כל סודות הבריאה מעשה המרכבה והשתלשלות העולמות, יודע שנצחונו על האדם יושג בנקל אם יצליח להכשילו בראיות אסורות, כי לאחר שנכשל יוכחש כח היצר הטוב והיכולת לבחור בטוב תמעט. ומידה טובה מרובה – כמה צריכים אנו כנגדו להתחזק ולתור אחרי עצות שיועילו לנו לשמור את נפשינו מהיזק נורא זה.

עצות למעשה

מאחר שכל כוונת מוהרנ"ת היא אל המעשה, ובכל חידושיו הנוראים לא התכוין אלא להלהיב אותנו אל המעשה הפשוט: ובנדון דידן – לשמירת עיננו במסירות נפש, על כן ראינו לנכון למנות כמה עצות פשוטות, ואע"פ שספרי הקודש מלאים בעצות שונות ואין זו היריעה המתאימה לפורשן ולפורטן, בכל זאת פטור בלא כלום אי אפשר, על כן נציג כמה עצות פשוטות למעשה, בדוקות ומנוסות שהועילו לרבים וגם טובים.

עצה א' – לשבת בבית

העצה העיקרית לשמירת העינים והמועילה ביותר לרוב זמני חייו של האדם הינה ללא ספק פשוט לשבת בבית בחי' "לך עמי בא בחדריך וסגור דלתיך בעדך" לבלות את יומו בין כותלי בית המדרש או כותלי ביתו, כי בכל רגע שהוא יושב במקום השמור ממזיקי עלמא ופגמי עינים, בכל רגע ורגע הוא מקיים את המצוה התמידית של "לא תתורו".

וכשידע זאת ויכוון לכך, תמשך עליו שמחה שבכל רגע ורגע הוא מקיים מצוה כה גדולה וכבירה שאין סוף למתן שכרה, ושמחת המצוה תתן בקרבו עוז ותעצומות להתגבר יותר בשמירת עיניו. כי כידוע עיקר המכשול בעבודה זו הוא היאוש, שלאחר שנכשל האדם פעם ופעמים, לפעמים באונס ולפעמים בשוגג וכו' הוא נופל בדעתו ומתייאש ונדמה לו שאינו מצליח וכבר נכשל בקיום מצוה זו. אבל כשידע שרוב הזמן הוא מקיים מצוה זאת בכל רגע ורגע וכשלונו הוא זעיר ביחס להצלחתו בקיום המצוה או אז יאזור כגבר חלציו להתגבר ולכבוש גם את הזמנים בהם נכשל.

וכאשר אין ברירה ונאלצים לצאת לרחוב, כמה צריך להקדים לזה ישוב דעת אמיתי ובירור נכון – האם באמת עלי לצאת לרחוב או שמא עצת הבע"ד הוא? ואם הגיע למסקנה שאכן חייב הוא ביציאה זו יברור לעצמו את הדרכא אחרינא הנקיה ממכשול ככל האפשר, גם אם היא ארוכה יותר וקשה.

ואחרי כל זאת יקדים תפילה והתבודדות לכל יציאה וידע שלשדה קרב הוא משליך את עצמו וכו'. ור' לוי יצחק ז"ל יעץ ליוצאים אלי קרב לשנן מאמר כל שהוא בליקו"מ לפני היציאה כגון מאמר של רבב"ח ופירושו ולחזור עליו בדרך, גם כסגולה וגם כאמצעי לתפיסת המחשבה והסחת דעת מהרחוב הטמא.

עצה ב' – א ביסאלע איז אויך גוט

עוד יכולה להועיל עצה שניתנה ע"י אחד מחשובי המשפיעים לצעירי הצאן המתאוננים על הקושי שבכבישת עינם בקרקע – והיא הבנויה על היסוד הידוע אותו הציב רבינו הקדוש: "א ביסלע איז אויך גוט" (מעט גם הוא טוב), דהיינו כאשר נאלץ לצאת לרחוב והיצה"ר מכביד עליו את עול שמירת עיניו וקשה לו לכפוף את ראשו וע"כ אומר לו היצה"ר שח"ו לא ישתדל לשמור את עיניו כלל – על זה יעוצה העצה שיקבע לעצמו טווח מסויים בהליכתו כגון עד אילן מסוים או עד רכב פלוני, ומעט כזה ודאי כל אחד יכול לשמור, ואחר כך, אחר שהגיע ועבר בשלום מעט זה יקבע לעצמו עוד כברת דרך וכן הלאה עד שיזכה שההרגל יעשה לו טבע, וילך בטח.

עצה ג' בדוקה ומנוסה – קנסות

עצה נוספת, בנויה על היסוד של "ויגזול את החנית מיד המצרי" כלומר להשתמש ביצה"ר בעצמו כדי לגבור עליו.

כי כידוע מביא רבינו שהתאווה הידועה היא עיקר נסיונו של האדם בזה העולם, אבל למרות זאת יש תאוה קשה ממנה והיא תאוות ממון (ומוהרנ"ת מסביר, בהלכות קידושין ג', שתאוות ממון הוא העונש המגיע לנופלים בתאוה הידועה), ע"כ העצה היעוצה היא לגייס את תאוות הממון החזקה מכל, כדי לגבור על תאוות ההסתכלות. כיצד? ע"י קנסות ממון שיקבל ע"ע כנדר לזמן קצר וקצוב כדי שלא יכבד עליו, ויאריך בכל פעם את תוקף נדרו, שעל כל הסתכלות שאינה באונס ישלם לצדקה סכום מסוים לפי כוחו, ויגדור עצמו לשלם את הקנס בתוך זמן קצר.

ועצה זו היא בדוקה ומנוסה ורבים ספרו כי חוללה נפלאות בקרב, "כי רואים בחוש שגם התאוה הגדולה מתבטלת כשרואה תאוה גדולה מזו כגון למשל אם היה רואה שיכול לחטוף מיד אלף אדומים מכ"ש יותר בודאי אפילו אם היה אוחז באיזה תאוה שהוא היה משליכה והיה רץ בכל כוחו לחטוף הון רב כזה" וכו'.

 

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support