חסדי השם

כ״ד בניסן תשע״ט

אצל ה' ההפכים הם אחד. רק בגלל שהוא רצה גילוי לנבראים, הוא ברא נבראים. הוא רצה שיהיו אנשים שיהיו "מקבלי הטבה", ולכן "אם אין מקבל הטוב אין הטבה". (השתפכות הנפש)

"מי האיש החפץ חיים, מי החס על נפשו באמת, ישים לבו להדברים אשר נקבצו ובאו בספר הזה, אשר ידובר בהם ממעלת התפלה וההתבודדות במקום מיוחד לשפוך נפשו וליבו כמים נוכח פני ה', ולבקשו על כל מה שיחסר לו להאדם, הן בצרכיו הגשמיים והן בעבודת השם, ורק על ידי זה יכול להושע בכל דבר, כי הדרך הקדוש הזה הוא הדרך הישן, שדרכו בה אבותינו ונביאינו ורבותינו הקדושים זיכרונם לברכה מעולם.

כמו שמצינו אצל אדם הראשון, שאמר הכתוב: "כל שיח השדה טרם יהיה בארץ, כי לא המטיר ה' אלוקים על הארץ, ואדם אין לעבוד את האדמה", ופירש רש"י: "ובשלישי שכתוב בו תוצא הארץ, לא יצא, רק על פתח הקרקע עמדו, עד שבא אדם הראשון והתפלל עליהם וירדו, וצמחו האילנות והעשבים".

מנקודה זו המלקט (ר' אלטר טפליקר) ממשיך עם הרבה מקורות על כך שדרך התפילה היא הדרך הישנה שהלכו בה כל אבותינו, ואת כולם הוא מביא רק כהמשך לראיה מהסיפור של אדם הראשון. נשים לב שכבר בקטע עצמו מודגש שדרך התפילה היא הדרך שהלכו בה אבותינו. מה זה משנה לנו? עוד עלינו לברר: מהי הראיה מאדם הראשון שיש מושג של תפילה? את זה כבר ידענו מהתורה "ועבדת את ה' אלוקיך – זוהי עבודה שבלב". בשלב זה נשים אל ליבנו את המשפט – "ורק על ידי זה יכול להושע בכל דבר".

"מחוק [=מדרך] הטוב הוא להטיב, וזה הוא מה שרצה הוא יתברך שמו – לברוא נבראים כדי שיוכל להטיב להם, כי אם אין מקבל הטוב אין הטבה" (דעת תבונות, אות יח). לעולם לא נוכל לשאול סיבות לבריאת העולם, כי בשכל אנושי אי אפשר להבין סיבה אצל הקב"ה. אמנם אנחנו יכולים להשיג במידה מסוימת מה התכלית של העולם – לאן הקב"ה רוצה להוביל את העולם, מה המטרה אליה אנחנו אמורים להגיע כדי למלא את רצונו בבריאת העולם. ובכן: המטרה והתכלית של הבריאה – שהקב"ה יתגלה כמיטיב. הוא רצה שיהיה גילוי לנבראים. אם הוא היה רוצה סתם גילוי, הוא לא היה צריך נבראים. אי אפשר לטעון "למי היה מתגלה", כי בזאת הגבלנו את יכולת ה'. "אני מאמין באמונה שלמה שהשם יתברך יכול לעשות המשולש מרובע" (כוכבי אור, בשם רבי נחמן). מרובע עם מאה שמונים מעלות- איך? לא נוכל להבין. אצל ה' ההפכים הם אחד (שם). רק בגלל שהוא רצה גילוי לנבראים, הוא ברא נבראים. הוא רצה שיהיו אנשים שיהיו "מקבלי הטבה", ולכן "אם אין מקבל הטוב אין הטבה". לכן אנו מוצאים רבות בתהילים שדוד המלך מבקש לצאת מהצרה בכך שאם הקב"ה יוציא אותו מהצרה, הוא יודה לו על כך. לפעמים גם באות בקשות שכל נימוקם הוא "למען חסדך" ("והושיעני למען חסדך" (תהלים ו), "ופדנו למען חסדך" (תהלים מד)). החידוש הגדול ביותר בכך הוא שזה עצמו נימוק. מאחר וכוונת הקב"ה בבריאה היתה לגלות את טובו, ושהוא יתגלה כמקור כל הטוב, ממילא לבקשה של חסד במצב שכמעט נראה אבוד, יש שייכות לחלק מהתכלית של הקב"ה בעולם: גילויו כמיטיב. גילוי זה נמצא בעצם התפיסה שהקב"ה הוא מקור כל הטוב שמקיים אותנו. רצון ה' הוא שדבר זה יתגלה במציאות, ולכן גם אמונה שהקב"ה יכול להיטיב לא מספיקה לעניין זה. צריך שבאמת נתפוס מתוך עצמנו כמה שהקב"ה מיטיב, מקיים אחרים מטובו.

היכן נמצאת נקודת הגילוי הזה? אומרים חז"ל (ילקוט שמעוני, שמואל-א סי' פו): "שלא כמידת הקב"ה מדת בשר ודם, מדת בשר ודם – רואה אדם עומד יפה ועשיר הוא, מעמידו ומסייעו, וכשהוא רואה לאדם שהוא נופל, שוב הוא מפילו, אבל הקב"ה אינו כן, אם הוא רואה אדם שמתגאה, הוא מפילו, שנאמר: "כי יום לה' צבאות על כל גאה ורם", ואומר: "גאות אדם תשפילנו". ואם רואה אדם, שנפל עד שאול תחתית, הוא מעמידו, שנאמר: "מקים מעפר דל", וכן הוא אומר: "כי שחה לעפר נפשנו", מה כתיב [כתוב] אחריו? "קומה עזרתה לנו", ואומר: "אם אמרתי מטה רגלי, חסדך ה' יסעדני". חז"ל אומרים לנו שכל מי שנמצא בשאול תחתית, הקב"ה מרים אותו. זה טבעו של הגילוי, ההטבה. גילוי זה יכול לחול באלה שמרגישים חיסרון. בעלי גאווה לא שייכים לגילוי זה, ולכן הם אלו שיושפלו. לכן "גאוות אדם תשפילנו" – הגאווה בעצמה משפילה את האדם. כמה שהוא יותר מושלם בעיניו, כך הוא רק הופך ליותר חסר משמעות בעולם הזה.

עומק גילוי זה נקרא ישועה. ההבדל בין ישועה ועזרה הוא, איך נתפסת קבלת הכוחות אחרי שכבר עומדים על הרגלים. בעזרה, הנעזר הוא הפועל העיקרי. נותנים לו עזרה כדי לתת את הדחיפה הסופית. בישועה, המושיע הוא הפועל העיקרי. למשל, הצלת אדם שנאבק במים נקראת ישועה, הואיל והנושע לא עשה דבר, ורק הפעולה של האחר הצילה אותו. בשני המקרים מזדקקים לאדם שני, אבל שורש ההבדל מתגלה אחרי שכבר עומדים על הרגליים. אם קיבלנו עזרה, אנחנו לא מרגישים שאנחנו עומדים רק בכוחו, הואיל ואנחנו אלה שפעלנו. אמנם אם קיבלנו ישועה, אנחנו מרגישים שכל קיום ה"יש" שלנו (יש-ישע) הוא מכוח האחר. זהו הגילוי שהקב"ה מגלה בסופו של דבר – לבסוף יתגלה ש"אין עוד מלבדו", כלומר, אין שום מציאות אחרת. הקב"ה נקרא "המקום", וכמו שאומרים חז"ל: "הוא מקומו של עולם, ואין העולם מקומו". כל הקיום נובע ממה שהקב"ה רוצה בקיומו, וממילא הוא קיים.

מחדש לנו ר' אלטר, ש"רק על ידי זה [התפילה] יכול להושע בכל דבר". הישועה שלנו, שהיא הקיום המלא והשלם שלנו, באה רק על ידי תפילה. דבר זה נובע מעצם קיום ההנהגה של הקב"ה בעולם, התכלית אליה מכוונים כל הדברים – גילוי ההטבה. קיום שלם ואמיתי שלנו ימצא רק כשהוא יבוא בצורה של ישועה – הישענות מוחלטת על הקב"ה, וקבלת השפע ממנו. בזה גם מבוארת שאלה ששאלו הקדמונים והראשונים: מה מועילה תפילה אם הקב"ה יודע מה חסר לאדם? אמנם שאלה זו נכונה אם הקב"ה רוצה להיטיב. אבל אם הוא רוצה להיטיב לנבראים, שהם יתפסו את ההטבה – בודאי שהיא צריכה לבוא בצורה של תפילה. להכיר רק כמה אנחנו חסרים, מה אנחנו צריכים – ולקרוא מכל הלב לקב"ה.

ענין זה כתוב במפורשות אצל אדם הראשון. הקב"ה אמר "תוצא הארץ דשא עשב מזריע זרע למינהו, עץ פרי עושה פרי למינו", אמנם דבר לא התגלה במציאות. הכל היה מונח בפוטנציאל, ככוח. מדוע? מבארת התורה: "ואדם אין לעבוד את האדמה". מה הקשר? מסביר רש"י: "על פתח הקרקע עמדו, עד שבא אדם הראשון והתפלל עליהם וירדו, וצמחו האילנות והעשבים". מדוע הם לא צמחו? כי עדיין לא התפללו עליהם. בסיפור זה מתגלה שבעצם לא שייך לדבר על מציאות אם היא לא תתגלה כהטבה של הקב"ה, כישועת ה'.

זאת הדרך הישנה שהלכו בה כל אבותינו – מציאות שבה הקב"ה מרים כל שפל-רוח, ובהכרת החיסרון ובקשת ההשלמה מאת הקב"ה, תבוא הישועה. "הא-ל ישועתנו סלה". בדרך זו גם הולכים ברוחניות – כל מדרגה שמשיגים, וכל תחום נוסף שכובשים, הכל רק בחסדי ה' שמקיימים אותנו.

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support