אחת הסיבות בשלהן ניתן לחג החנוכה שמו, "חנוכה", מבארים המפרשים, הוא בשל חידוש העבודה בבית המקדש, לאחר שהופסקה על ידי אנטיוכוס, מלך יוון.

המהרש"א לומד את פירוש שמו של החג משמו: חנוכה, שהוא לשון כניסה, התחלת שימוש, כמו "חנוכת הבית", ושואל על פירוש הר"ן: "חנו כ"ה", איזו חניה יש כאן? והלא חנוכה אינו חג האסור במלאכה (ומחייב "חניה" ושביתה ממלאכה) אלא רק יום טוב של הלל והודאה, אלא, הוא אומר, משמעות השם היא חנוכה מלשון כניסה והתחלת שימוש, כנ"ל.

חנוכה, אם כן, מרמז על התחלה, על כניסה למשהו חדש ותחילת השימוש בו.

* * *

חנוכה, בעצם, לא היה קיים אילולא קדם לו אנטיוכוס, גזרותיו, ומלחמת החשמונאים. אלמלא גזר אטיוכוס להעביר את עם ישראל על דתו, אלמלא העביר כרוז בעם "כתבו לכם על קרן השור כי אין לכם חלק ונחלה באלקי ישראל", היה עולם כמנהגו נוהג, ותחת ימי ההודאה היו ימי שלהי כסליו-תחילת טבת ימים רגילים לכאורה.

אלא, משהחל החושך להרים ראשו, משביקש הרוע לקום מרבצו ולהשליך עצמו על תבל ומלואה, משהגיעו מי הרוע עד נפשם של בני חשמונאי, שביקשו אכן לעבוד את בוראם וסירבו להכנע – פרצה המלחמה. קשה, גדולה, לעתים מרה ממות. מלחמת מעטים (והם היו מעטים גם בתוך העם) ברבים; מלחמת בני חשמונאי הנפוצים בין ההרים, במערות ובצוקים, ביוונים ובמתיוונים, ששפעו של העולם הזה אינו זר להם, שהחליפו את טובו של מלך מלכי המלכים בהטבותיו הגשמיות – הנעימות לחיך, לעין וליתר החושים הגשמיים – של מלך יוון השולט בארץ.

זמן לא מועט ארכה המלחמה, ובמהלכה ידעו החשמונאים הלוחמים כשלונות ונצחונות. מטוטלת המלחמה נעה הנה והנה, ובסופה, בחסד ה' הגדול וברחמיו העצומים, ניצחו בני חשמונאי את האימפריה היוונית, וכבשו את בית המקדש.

ומשכבשו, טיהרוהו, טיהרו את כליו, בנו כלים חדשים ומזבח חדש, ומשעמד בית המקדש בטהרו – החלו מבקשים להעלות את האור, להדליק את הנרות, עד שהיתה השלהבת עולה מאליה, ומאירה באור יקרות את עם ישראל, עד כי בשנה אחרת, משהאיר שוב האור וראו מנהיגי העם כי לא היתה זו הארה חד פעמית – עמדו וקבועוהו יום טוב להלל והודאה להשם יתברך.

ואכן. לא היתה זו הארה חד פעמית.

חנוכה, אומר רבי נתן, הוא בעצם "מדריך למשתמש", למבקשים להכנס בשערי עבודת ה'. איך, מה, למה – כל אלה מבוארים באר היטב בעצם קיומו של חג החנוכה.

"חנוכה הוא הארה ראשונה מכל השנה, כמו שמובא בספרים, והוא מרמז על התחלת חינוך [מלשון כניסה, כאמור] האדם בעבודה. וזהו לשון חנוכה, שאדם מתחנך [כמו: חונך את] בעבודת ה'". (ליקוה"ל, הלכות חנוכה א,א).

טרם ינסה האדם להכנס בעבודת ה', אומר רבי נתן, הוא מוכרח לשבור את כח הבהמיות השולט באדם. כל עוד הוא לא שבר את אותה בהמיות, את כוחם של התאוות, הוא אינו יכול כלל להתחיל לעבוד את ה' באמת. רק לאחר מכן, אחרי ששבר את כוחם של התאוות, רק אז הוא יכול להתחיל לעלות ולהתעלות בעבודת ה'.

כך היה בחנוכה. קודם שיכלו בני חשמונאי להדליק את הנרות, מוטל היה עליהם להלחם ביוונים – המסמלים כאן את הריחוק מעבודת ה', את הגשמיות, שזו הייתה מטרתם העיקרית: להשכיח את תורת ה' ולהעבירנו על חוקי רצונו – ולנצחם. רק לאחר שניצחום והתגברו עליהם, רק אז יכלו לגשת להדלקת הנרות, להאיר את האור, המסמל עבורינו את השכל האמיתי, שנקרא נר ה' – שהוא, כפי שמבאר רבינו הק' בליקוטי מוהר"ן (תורה ס) התבוננות והשגות בתורה.

ומכאן והלאה – "מוסיף והולך".

אסור לעמוד על מקום אחד. אסור לדרוך במקום. בעבודת ה' צריך לשאוף ולכסוף ולהשתדל תמיד לעלות, להתעלות עוד ועוד, להוסיף עוד נר ועוד נר, להבין התבוננות חדשה, להיות ראוים להשיג השגה חדשה. תמיד, בכל עת.

חנוכה, מלבד חג של שבח והודיה להשם יתברך על ניסיו ונפלאותיו שעשה לאבותינו בימים ההם, הוא גם מדריך למשתמש בזמן הזה. מדריך לאותו משתמש נבוך, העומד מול מלתעותיו הפעורות של העולם המאיים – אם רק יסכים, כמו שמבאר רבינו בסיפורי מעשיות – לבלעו. מדריך לאותו משתמש שבור לב, שמנסה להתדפק על דלתות התשובה והעבודה אך אינו יודע הדלת היכן היא, ומשוכנע, בכל לב, שגם אם ידפוק בכל כוחו איש לא יפתח לו.

חנוכה הוא מדריך למשתמש. ונרותיו הינם "פרסומי ניסא", הבאים לפרסם גם את חסדו וטובו הגדול של בורא עולם, הפותח שער למתדפקים, ומייחל, ומצפה, ומקווה בכל עת שנשוב אליו; ואורו מאיר את חשכת האפלה למי שאיבדו את דרכם הרוחנית והוא עומד כמגדלור ושולח קרן אורה למרחוק: "ראו, זו הדרך, ואל תבושו לילך בה, ואל תתייאשו מלדרוך בה, כי בדיוק עבורכם היא נוצרה."

חנוכה הוא מדריך למשתמש. אם רק נרצה לקרוא אותו.

[ע"פ ליקוטי הלכות, הלכות חנוכה הלכה א. המבקש להעמיק עוד באורותיו של חג החנוכה ולהבין את משמעויותיו עבורינו בכל דור, ישמח וודאי לעיין בהלכות חנוכה בליקוטי הלכות, חלק אורח חיים כרך ג]