"מה אומר לך נכדי, גן עדן היה שם בקלויז של אנ"ש. אוי, לא אשכח את הלילות הארוכים, קפוא מבחוץ בוער מבפנים. ומי מדבר על תפילת שחרית כוותיקין, אש להבה! זה שואג בקול עוז, זה לוחש בעונג. כל הגוונים בתפילה אחת. והריקוד, ריקוד של אנשי שלומנו. והלימוד, לימוד של אנשי שלומנו. אחד גורס משניות, שניים אוחזים גמרא בחברותא. כל אחד 'אוכל' דפים ו'שותה' בצמא שורות ומילים. איי נכדי, אכן כך נראה בית המדרש של אנ"ש".

כה דברי סב לנכדו.

* * *

איך גדל אדם? מהסביבה. כמו צמח היונק מהאדמה, נפשו של אדם גדלה מסביבתו. אדם עיר פרא יולד, אינו יודע כלום, אפילו לא לאחוז כפית ביד. מי מחנכיו? הנפשות הפועלות בסביבתו. ילד למד כל הזמן, קולט תנועה ומִבְטָא שפתיים. מתלמד, מחקה והופך אט-אט לאדם בפני עצמו. מובן שגם ההצלחה נובעת משם, מהמקום בו צמח הגרעין.

ידוע שההשפעה העיקרית על נפש האדם באה מהחממה בה גדל. מי שזכה להיוולד בבית של תורה קנה בוודאי אהבה וזיקה לחיי תורה. בית ספוג יראת שמים מוציא מבית כתליו צאצאים יראי שמים. ואף אם לא גדל בבית שכזה, הרי החברים בהחלט תורמים את חלקם – חברים טובים יכולים להקנות מה ששיחות מוסר רבות לא ייקנו. חברים רעים עלולים לדרדר יותר מכל גורם אחר.

ישנם קניינים שאינם נרכשים לא בדיבור ולא בפלפול, לא בכתב ולא בעל פה – אלא מתוך אווירה. רוצה לומר מתוך שהות בצוותא חדא עם אנשים החיים על פי קוד פנימי אמיתי, ותחת חופה של דעת. יש דעה שבאה לא מדרשות ולא מספרים, רק מתוך הקהל הנאספים לשמוע דבר אמת. התקהלות קדושה זו חממה מופלאה, במחיצתה ניתן לתקן גם קלקולים חמורים ביותר. אל חממה שכזו הכניס אותנו משה רבינו מיד לאחר קלקול חטא העגל.

הקלקול ותיקונו

פרשת 'ויקהל' באה לאחר מעידה נוראה. עם ישראל נגרר אחר 'חברים רעים', ערב רב. לא היו ישראל ראויים לאותו מעשה, אלא שערב רב שהתערבו בהם גרמו לכך. הם שהסיתו לאבד אמון במנהיג, לתת ראש ולשוב חלילה למצרים. כן, מה שרוח קלוקלת יכולה לעולל.

הרפואה למכה באה בפרשת הקהל, ושני עניינים שלובים בה: ראשית נאספים סביב צדיק, סביב משה. לשמוע דבר אמת. שנית עושים זאת בצוותא, בהתקהלות. עם כל נשמות ישראל. ההתקהלות היא כלי לקבלת דיבור של אמת. שלא כל אמת יכולה להישמע, ולא כל שמועה מתקבלת על הלב. אך בשעה שהינך שרוי יחד, בתוך קהל שבליבו פועמת רצינות ודריכות לציית ולקבל, הדיבורים יתקבלו באופן אחר לגמרי.

יש לימודים עמוקים שאדם נדרש ללמוד אותם ולהכניס באמת אל הלב. דא עקא, מעצם טבעם הלימודים הללו אינם נתפסים בקלות – לא בדעת ובוודאי לא בלב.

אדם שומע דיבורי חיזוק: להתרומם אחר נפילה, לבנות את הנפש. אך 'והשבות אל לבבך' חסר מן הספר. איך יתחברו יחדיו שני שכליים שנראים הפוכים בהחלט: מצד אחד מעוררים אותך לשמחה – 'בקיאות בשוב'. תשמח, תתחזק, השם איתך. ומאידך מעוררים אותך – תתעורר! חטוף ואכול חטוף ושתה – 'בקיאות ברצוא'.

הכלי לקבל

לא תמיד מובנות ההשגות שמביאים לנו הצדיקים. מה חסר? חסר כלי להכיל את השכל הנפלא הזה. הכלי הוא צוותא. אין דרך טובה וישרה יותר להבנת דברי הצדיק, כמו להמצא בפשטות במחיצת אנשיו. הדרך הטובה ביותר לקבל ולספוג פנימה התחזקות אמיתית היא, לחיות יחד עם המצייתים לצדיק. הדעת של התחזקות גורסת "כולו סג" ובכל זאת "יחדיו". כי אכן אין דרך לאחד את שני השכליים הנפלאים הללו מבלי שנימצא גם אנו יחד.

משום כך הקהיל אותנו משה רבינו קודם שמסר לנו את הדיבורים על קדושת השבת. הוא גילה את התורה הזו בהקהל, כי רק כך נוכל להבין זאת ובעיקר לשמר הלאה, ולתרגם אל הלב ואל חיי המעשה.

זר לא יבין זאת. אלו מן הדברים שאין הפה יכול לספר והמוח לתאר. מהסיבה הזו מי שלא חווה 'צוותא' אמיתית במחיצת הצדיק ואנשיו, לא יוכל להבין דברים שנחשבים פשוטים לגבי מקורב לצדיק. ובאמת העולם תמהים על המקושר לצדיק. איזה סוג חיים פלאיים יש לו. חיים במחיצת כוח עליון מעודד ומרומם. חיים בצל עצה ברורה. סביב נקודה בהירה. בכל מצב מהדהדים באוזניו דיבורים, עצות, דעת וניחומים. הניגון המופלא של הצדיק מרפא את כאביו. האמונה נושאת את כנפיו. והעולם עומד ומתמיה על האהבה שיש בין אנשי הצדיק. על אנשים שאינם קשורים בהכרח זה לזה, ובכל זאת שוהים בצוותא. חיים חיי צוותא המשלבים יחד את הקצוות המנוגדים של רצינות ושמחה. צעקה וריקוד. ערגה ונחמה. אכן זו פליאה נשגבה. אשרי הזוכה!