מדיני המצווה "שאם היה בעל הבהמה שם והלך וישב לו (בצד) ואמר לזה שפגע בו: הואיל ועליך מצווה (שהרי כתוב בתורה שאתה חייב לעזור לי) – אם רצית לפרוק, לבדך פרוק ("ואני", אומר בעל הבהמה, "לא חייב לקחת חלק בפריקה", אזי באופן כזה) הרי זה (הרוצה לסייע) פטור (מקיום המצווה ואינו חייב לסייע לו כלל) שנאמר "עימו" (כלומר לסייע לו רק כאשר הוא עצמו לוקח חלק בפריקה, אבל אין חובה לסייע אם הוא מטיל הכל עליך) (חושן משפט רע"ב סעיף ז')

החמור – חומריות האדם

רבי נתן בליקוטי הלכות מבאר שהחמור הרובץ על מקומו מחמת המשא הכבד מרמז על החומריות של האדם, ומה שהוא "סוחב" על גבי החומריות הזו, הוא משא עוונותיו, עד שבסופו של דבר גם החמור, כלומר החומר, כורע ונופל, כי אין לאדם כוח לסחוב ולסבול את המשקל הכבד של העוונות, כפי שכותב רבי נחמן בליקוטי מוהר"ן (חלק ב' תורה ז' סעיף ג') "כי כל הייסורים הקשים שבעולם אינם נחשבים כלל כנגד המשאוי הכבד של עוונות, חס ושלום. כי כשישראל נופלים בעוונות, חס ושלום, זהו משאוי כבד מאד, שאי אפשר לישא כלל המשאוי הכבד הזה.

כי מי שיודע קדושת ישראל, מאין הם לקוחים, ויודע רוחניות ודקות של ישראל, הוא יודע, שישראל הם רחוקים לגמרי מעוון, ואין עוון שייך להם, כלל כלל לא, לפי גודל קדושתם משרשם וגודל דקותם ורוחניותם".

רחמי הצדיקים

כשהצדיקים מסתכלים עלינו, מבאר רבי נתן (ליקוטי הלכות חושן משפט, פריקה וטעינה א') אזי אנחנו נראים להם כחמור טעון עוונות, עד שהיה מקום לומר חלילה שהמראה הזה יעורר בליבם שנאה והתנגדות אלינו.

אולם הם, ברחמיהם הגדולים, מסירים מליבם כל שנאה, ומשתדלים לעזור לנו לפרוק את המשא הכבד מעל החמור, כפי שמצווה התורה, דהיינו שהם מסייעים לנו להיפטר מן העוונות המכבידים ולטהר את עצמנו.

אבל לסיוע מופלא כזה נוכל לצפות רק בתנאי אחד, מבאר רבי נתן. שגם אנחנו ניקח חלק בפריקת המשא, כלומר שגם אנחנו ננסה כפי יכולתנו להיפטר מן העוונות המכבידים, שלא נשאיר להם את כל העבודה, שנראה גם כן רצון להיטהר, אפילו אין עולה הדבר בידינו.

שלא נאמר להם: "אם רצית לפרוק, לבדך פרוק", כי באופן כזה אין להם חיוב לסייע.

"וכלשונו שם: "אבל אם רוצה לסלק עצמו לגמרי ואינו רוצה להשתדל בתיקון נפשו כלל, רק רוצה שהצדיק בעצמו יעשה הכל עבורו והוא לא יעשה כלל ולא ישתדל בזה כלל, אזי בוודאי אין הצדיק צריך לעסוק עימו כי אי אפשר לעזור לו כשאינו רוצה לעסוק בעצמו בתיקונו".