מידת התמימות מזוהה בדרך כלל עם חוסר פקחות, כשרוצים לנצח את הלא-צודק בויכוח משתמשים לעיתים בנשק הלא-פייר הזה: אתה כזה תמים… כלומר, לא פיקח, לא משופשף… קצת בטלן ונאיבי.

פירושה האמיתי של המילה ׳תמימות׳ הוא שלימות. כמו תם ונשלם. האיש השלם הוא איש תם, מי שאינו חריף לרמות קרוי תם. גם אברהם אבינו הודרך על ידי הבורא יתברך – התהלך לפני והיה תמים, היה שלם אמר לו מקור השלימות.

גם בפרשתנו, פרשת שופטים, אנו מצווים: תמים תהיה עם ה׳ אלהיך. פירושו הפשוט של הפסוק, שיהודי מצווה להיות שלם עם העתיד לבוא עליו בגזרת שמים, ולא לחפוץ להתכונן אליו על ידי ידיעה מוקדמת, ובכך לנסות ׳להתחכם׳ מול הנהגתו של הקב״ה.

בעומק פנימי יותר, קיימת בנפש האדם התחכמות הנושקת יותר לטיפשות מאשר לחוכמה. מנגד עומדת לה התמימות באדרת פשטנית וחסרת יומרות, ברם, רק מי שהוא פיקח עצום זכאי להתעטף בה.

התמימות, היא ההבנה העמוקה בידו הקצרה של בן אנוש, ככל שהאדם מובחן יותר באמת ברורה זו, הוא יכול להיות אדם יותר שלם, וככזה הוא מצליח יותר.

כל בר-שכל יכול להעיד שמצויינות הפיקחות נמדדת בעיקר כאשר הפיקח יודע לְמה הוא ׳לא׳ מסוגל, הרבה יותר מהידיעה למה הוא כן מסוגל, הטיפש לעומת זאת, יודע הכול, אין משהו קטן עליו, וכך הוא מתנהל בחייו האישיים והחברתיים לחרדת מכריו ועמיתיו.

כך גם בחיי האדם, היקרים לו מכול, האיש היודע להרכין ראש למול כבודו של השם, מציאותו, נוכחותו, הנהגת עולמו ובריותיו – הוא החכם האמיתי. לעומתו, הקומבינאטור המכין את עצמו, הטיפוס של ׳סמוך׳ עלי, למרות שאינו נתפש כטיפש כמו במשל הנ״ל, אבל הוא בהחלט כזה, מנסה להתחכם – על מי?

החוכמה האמיתית היא להשתמש בכלים שנתן לנו מקור החכמה כדי להתנהל למולו בענות צדק, בהתבטלות אמיתית, תוך ידיעה ברה וזכה למי כל הכוחות כולם? מי הוא זה אשר יכול להעיז ולומר כי בכוחו יגבר לעשות מעשה קטן או גדול?

לדאבון לב, לא כל אחד מבין זאת, הנסיונות החוזרים ונשנים של בני תמותה להטביע חותם של חוסר-תמימות על תחום שליטתו של הבורא לא מצביע על חוכמה יתירה, הדבר מתבטא ביצירת חיים מסוג אחר ממה שהבורא רצה, הניהול הלא תקין של הנפש הגזורה מאלוקות, בכח הבחירה ההרסני, גורם לחורבן נורא ואיום! כך זה כאשר האדם שוכח את הדבר שהוא הכי קריטי בשבילו – ורם לבבך ושכחת את ה׳ אליך – אסון שאין דוגמתו מתחולל אז.

וכמו שזה בחיינו הפרטיים, עלינו לעיין מדי פעם בהוראות השימוש המפורטים על ידי היוצר בעצמו, לא לנסות להתחכם ולהפעיל את המכונה לבד, בנימת הסמוך… או המתחכם חסר-חן – כך זה גם בעבודת השם יתברך.

אין צריך שום חכמות בעבודת השם, רק תמימות ופשיטות, המוצא את עצמו מנהל סדר עדיפויות רוחני למול רצונה של התורה הקדושה המנוגד במעט או בהרבה לרצונו שלו, חוטא חטא גדול לה׳ בעבודה שכזו, היא קרובה לעבודה זרה, בהיות האדם עובד את עצמו ולא את הבורא היחיד.

'תמים תהיה עם ה׳ אלקיך', הוא הבריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה, כל חיינו היהודיים תלויים בהבחנה עדינה זו, המתעלם מיסוד התמימות הבסיסי כל כך – מנתק את השורש שעליו עומד עץ החיים וסופו ליפול.

אין עצה ואין תבונה נגד ה׳, האדם חי בעולם של חסרונות, עם יכולות חסרות, כשרונות מוגבלים וידיעות מצומצמות, ככל שיפתח את כוחותיו, תמיד יישאר רב הנעלם על הגלוי, כל המרתק והאתגרי בחיינו הרוחניים הוא רק בתחום האפור, הנעלם והבלתי ממוקד – שם מתחיל התפקיד האישי של כל אחד מאתנו, ולצורך זה עלינו להיות פשוטים מאד, חסרי יומרה וברק, סתם פועלים שחורים של קודשא בריך הוא.

המתמצא קצת בשיחם ושיגם של הבריות, במה שעובר עליהם, בצרותיהם, התמודדויותיהם והחסכים המלוים אותם בכל פינה שיפנו – יודע להנהן בראשו למול המשפט הבא: ״ככל שאתה ׳חכם׳ יותר, אתה סובל יותר״… וגם אין אפשרות להיות סובל אידיאולוג למען החוכמה כביכול, מסיבה אחת פשוטה, החכם הוא במרכאות, לא חכם אמיתי, כי החכם האמיתי יודע לנהל חיים של תמימות ושלימות.

הרקע למריבות, לאובדן היש, ליצירת קרעים שאינם מתאחים, בא במקום בו האדם שאפתן ללא מבט ריאלי על המציאות. חולמי החלומות, המורדים במוסכמות התמימות, מוצאים את עצמם ללא כלום, ולעולם לא יכאבו את טיפשות התחכמותם, משום שהם לא למדו מעולם בבית הספר של החיים – שם לומדים, כי שיא הפיקחות האנושית הוא ללמוד ולהבין את החוכמה שבתמימות.