חכמת הלב

כ״ג בניסן תשע״ט

"לכל זמן, ועת לכל חפץ תחת השמיים", כותב החכם באדם (קוהלת ג' א') "אין לך אדם שאין לו שעה ואין לך דבר שאין לו מקום" (משניות מסכת אבות פרק ד' משנה ג') לכל דבר יש זמן ומקום נכונים, מדויקים, וכל דבר, כשאינו במקומו הנכון, הופך מטוב לרע, מענג לנגע, מרצה לצרה ומנעימות למניעות. אבל מניין לנו לדעת את סדר וצירוף האותיות הנכון והמדויק שלנו, של כוחות נפשנו או של קורותינו? איך נדע את הסידור המבורך והמדויק של חיינו?

המשנה בספר היצירה כותבת: "אין בטובה למעלה מעונג ואין ברעה למטה מנגע" (פרק ב' משנה ד') אחד העקרונות הקבליים המתגלים בדברים אלו הוא, שכל העולם בנוי מאותיות. כל אות היא כוח אחר שפועל בבריאה, ולפי צירופי האותיות וסידרן – מתהווים הדברים כולם. אותן אותיות עצמן יכולות להיות בסדר וצירוף מסוים מקור לברכה ושמחה, כמו האותיות "ענג", שבסדר נכון יהיו עונג ובסדר אחר, משובש ופגום, יהפכו להיות ההיפך הגמור – נגע.

החומרים של הטוב והרע הם אותם חומרים. מה שמשנה – זה הסדר. ומי שבוחר איך לסדר את החומרים זה אנחנו. כוחות הנפש אמנם נטבעו בנו בעל כורחנו, אבל לנו יש בחירה איך להשתמש בהם. קורות חיינו מוכתבים לנו, אבל לנו יש את הבחירה איך להתייחס אליהם. אם השימוש בכוחות או ההתייחסות לקורות יהיה מדויק – יהיה הכל מאיר, מבורך. וככל שיפגם הדיוק וישתנו הדברים מצורתם הטהורה, המקורית, יחסר ויעלם אורם, תיעלם ותסתלק ברכתם.

אפילו שם האדם עובד לפי העיקרון הזה. כידוע שם האדם מרמז על תפקידו ותכליתו עלי אדמות (מסכת יומא פ"ג). רבי חיים ויטאל, תלמיד האריז"ל, מבאר את דברי המדרש שכאשר האדם נפטר באים אליו מלאכים ושואלים אותו את שמו. אם הוא זוכר ויודע את שמו משמע שמילא את ייעודו בעולם הזה ואז לא יגע בו איש לרעה. אבל אם אינו זוכר, כלומר שלא קיים את ייעודו, אז נזקקים אותם מלאכים לייסר אותו על מנת להפריד ממנו את אותה קליפה, וזהו הנקרא "חיבוט הקבר". וכך הם דבריו: "וכמו שנשמות הקדושות כל אחת ואחת יש לה שם ידוע, כפי בחינת איבר שממנו חוצבה, וכמו שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה על פסוק "אשר שם שמות בארץ", אל תקרי "שמות" (בקמץ), אלא "שמות" (בצירי). כך כל נצוץ ונצוץ שבקליפה, יש לה שם ידוע בפני עצמו. ונמצא כי היצר הרע שבאיש הזה, אינו כעין היצר הרע של האיש האחר. ונמצא כי כאשר נולד האדם, וקוראים לו אביו ואמו שם אחד העולה בדעתם, אינו באקראי ובהזדמן, כי אם הקדוש ברוך הוא משים בפיו השם ההוא המוכרח אל הנשמה ההיא, כמו שאומר הכתוב: "אשר שם שמות בארץ", כפי מקום האבר שבאדם העליון, אשר ממנו חוצב, והשם הזה נרשם למעלה בכסא הכבוד כנודע" ("שער הגלגולים", הקדמה כ"ג)

רבי נחמן אמר פעם לתלמידו הראשון, שמעון מקרמנטשוק, שבצירוף שמו – שמעון, מתגלה מהותו הטהורה, כי שמעון הוא אותיות מש-עוון, דהיינו הסתלק ונעלם ממנו העוון. אמנם רבי נחמן עצמו טרח לבאר לו ואמר, שאין הכוונה שכל אחד ששמו שמעון יהא במשמעותו מש-עוון. "ואמר, שאל תטעה אם אומר לך היכן אתה מרומז, שגם אדם אחר ששמו כשמך אחיזתו גם כן שם, אל תאמר כן. ומכלל דבריו הבנו שכל אחד כפי עניינו ומדרגתו ובחינתו, כן יש לו איזה צירוף ורמז" (שיחות הר"ן מ"ד) ואם נתבונן אכן נראה שבאותן אותיות יכול להיות בדיוק הצירוף ההפוך, שכן שמעון הוא גם שם-עוון. ועל פי זה אפשר אולי לומר ששם האדם מצד הקדושה הוא צירוף אותיות שמו בסדר הנכון והמדויק ואילו שמו מצד הקליפה הוא אותן אותיות בסדר משובש.

"לכל זמן, ועת לכל חפץ תחת השמיים", כותב החכם באדם (קוהלת ג' א') "אין לך אדם שאין לו שעה ואין לך דבר שאין לו מקום" (משניות מסכת אבות פרק ד' משנה ג') לכל דבר יש זמן ומקום נכונים, מדויקים, וכל דבר, כשאינו במקומו הנכון, הופך מטוב לרע, מענג לנגע, מרצה לצרה ומנעימות למניעות. אבל מניין לנו לדעת את סדר וצירוף האותיות הנכון והמדויק שלנו, של כוחות נפשנו או של קורותינו? איך נדע את הסידור המבורך והמדויק של חיינו? כמובן שהסדר הנכון של הדברים מתגלה לנו על ידי הלכות התורה, שהן הלכות חיינו כיהודים. אבל גם אם יהודי בקי בהלכה ונאמן לה, צריך הרבה סיוע משמיים כדי להגיע למה ששייך אליו, כדי לעשות את הדברים מדוייקים לא רק בצורה חיצונית, אלא גם בצורה פנימית.

"אמר רב יהודה אמר רב יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהן שמיים וארץ". (ברכות נ"ה) מניין היה יודע? הקדוש ברוך הוא נתן לו חכמת לב: "ואמלא אותו רוח חכמה ותבונה ודעת וכל מלאכה". וביאר ה"בן איש חי": "הם עשו עילוי ויתרון לכלים הגשמיים, לנתקם מן מין הגשמי ולדבקם בנצחיות, על ידי אור הקדושה אשר הורידו עליהם בכוונות וייחודים שהיה להם, ועל זה אמרו רבותינו זיכרונם לברכה, יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהם שמים וארץ, כי הוא על ידי כוונתו חיבר דבר גשמי שהוא חלק הארץ עם אור רוחני שהוא חלק שמים" ("בן איש חי" שנה שנייה ויקהל)

אבל איך יודעים? איך מדייקים? לשם כך, כמו בצלאל, צריך "חכמת לב". חכמת לב זו מהי? "חכמת לב היינו בעבודת הבורא יתברך ובתורתו הקדושה לעשות נחת רוח ליוצרו" ("נועם אלימלך" פרשת פיקודי) וכן ביאר רבי צדוק הכהן מלובלין את דרכו של בצלאל: "אך נראה שהיה נצרך שיכניס כל אחד קדושה במעשיו" ("פרי צדיק" פרשת תזריע אות ט') אם מכוונים לשם שמים – מגיע סיוע משמים.

בתורה ס' בליקוטי מוהר"ן (סעיף ז') מדבר רבינו על הבעייתיות שיש למי שמלמד תורה לזולתו, כי אם תלמידיו אינם הגונים, עלול להדבק בו חלילה מן הרע שלהם ולהחטיאו. מה עושים? הרי איש אינו יכול לדעת מה בלב תלמידו, ואיך אפשר להינצל מן הסכנה הזו? רבי נחמן כותב, שמי שמלמד מתוך כוונה מדוייקת, מסייעת לו אותה כוונה קדושה שדבריו ישתכחו מלב התלמיד שאינו הגון וכך לא יוכל הרע שלו להיאחז בלב רבו, וכלשונו שם: "וכשלומד בכוונה זו (ללמוד על מנת ללמד, לשמור ולעשות) אזי השם יתברך שומר אותו, שלא יהיו דבריו נכתבין בכוח הזיכרון של התלמיד שאינו הגון, רק יהיו נשכחין ממנו".

אם מכוונים לשם שמים – מגיעה גם הכוונה משמים.

רבי נחמן מגלה לנו, "כי מה שמדברין בינו לבין קונו הוא בחינת רוח הקודש" (ליקוטי מוהר"ן קנ"ו). היכן מתגלה לנו בהתבודדות אותה "בחינת רוח הקודש"? בלב. עקרון זה לומד רבי נחמן מפסוק בתהלים: "לך אמר ליבי" (תהילים כ"ז) ומפרש רש"י שם: "לך – בשבילך ובשליחותך אמר לי ליבי". ומכאן לומד רבינו "שכל הדברים שהלב אומר, הם דברי השם יתברך ממש, והוא בחינת רוח הקודש". אמנם מיד עולה השאלה – האם ניתן באמת לסמוך באופן גורף על הנחיות הלב? הלא ליבנו מלא גם ברצונות אנוכיים ובתפישות מסולפות של המציאות? אכן רבינו מדגיש באותה תורה, כי רק כאשר הלב טהור לגמרי אפשר לשמוע בו את קול ה' בלבד. כל עוד הוא אינו טהור – אי אפשר לסמוך בוודאות על מה שחשים בו.

בכל אופן, מתוך העיון בתורה זו, עולה דרך ראשונית לבירור תחושות הלב, והיא נלמדת מן הפסוק "לך אמר ליבי", כפי שפירש אותו רש"י: "לך – בשבילך ובשליחותך אמר לי ליבי". לכאורה רבינו רצה ללמוד "שכל הדברים שהלב אומר, הם דברי השם יתברך ממש", ובשביל זה היה די בדברי רש"י "לך – בשליחותך", ואם כן מה מוסיף לנו רש"י במילה "בשבילך"? ואפשר לומר שלפני הכל צריך האדם לברר עם ליבו בשביל מי ולשם מה הוא עושה את מה שהוא עושה. אם מתברר כי אכן כוונתו לשם שמיים, ומעשיו הם "בשבילך", כלומר בשביל ה' ולא להנאתו ולצרכיו האישיים, אז אפשר להתחיל לדבר על הכוונה משמיים, על קול ה' הנשמע בליבו, כי רק אחרי שהאדם יוכל לומר "בשבילך", יוכל לומר כי מה שליבו אומר לו הוא גם "בשליחותך", שדברי ליבו הם דברי ה' יתברך.

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support