חינוך הילדים

ב׳ באייר תשע״ט

מה הייתי עושה אם הייתי עכשיו יושב לבדי, ערירי, בבית הכנסת, מבלי שיהיה לי את הזכות שיהיו איתי ילדים חלילה? וכעת, שאני יושב בבית הכנסת ויש לי את הזכות ואת האפשרות לשבת יחד עם בניי, למה שלא אחזיק אותם כרגע לידי ולהרגיל אותם לענות אמן ובכך אגרום נחת רוח לאבינו שבשמים?! (נועם שיח)

זכרה זמן אשר "נעשה ונשמע" השיבו
ועתה ענות: "אמן" לא אבו!

(משיעוריו של רבי לוי יצחק בנדר שנאמרו בין מנחה וערבית. עובד ונערך על ידי הרב מרדכי פרנק)

למה באים עלי הצרות?

דוד המלך אומר בספר תהלים: "למה אירא בימי רע? עוון עקבי יסובני!" – על כל אחד ואחד עוברים פתאום ימי רע. מעברים, משברים, גלי הים. וצריך האדם בימי רע הללו לחשוב: למה הם באים? ממה הם באים? מה מטרתם? מה סיבתם? למה אירע בימי רע?! והתשובה היא: עוון עקבי יסובני! אותם עוונות טמונים, אותם הרגלים רעים שאני דורך עליהם ברגלי, שאני רגיל בהם, ואיני מחשיב אותן לעוון כלל, והם הם מסבבים לי את הימי רע והם הם המביאים עלי את המשברים והגלים.

ישנם כאלו דברים, שכל אחד מאתנו רועד מעונשם, מפחד מלהיכשל בהם, כדוגמת חילול שבת, אכילת נבילות וטרפות ה"י וכו', אבל יש דברים, שאני 'דורך ברגלים', שאינם נחשבים כלל לעוולה אצלי.

ודוד המלך ע"ה אומר: אדרבה, "עוון עקבי יסובני", מהעבירות הללו אני מפחד, על אלו העבירות הרי אכשל חלילה ולא אחזור עליהם לעולם בתשובה. אבל כשאדם מתחנן על נפשו בינו לבין קונו, ורצונו חזק ותקיף לזכות לתשובה אמיתית, מגלגלים כבר משמים, ומתגלים לו ונפקחים עיניו, והוא מתחיל להרגיש איך שגם על כל העניינים הבלתי רצויים הללו, איך שגם עליהם הוא צריך להתחרט ולחזור בתשובה שלימה.

* * *

קדושת בית הכנסת

כמה פעמים דיברנו מעניין קדושת בית הכנסת, כמה צריך להיזהר ולהישמר מאוד לא לזלזל חלילה בקדושת בית הכנסת, במיוחד בזמני התפלות.

מובא בספר הזוהר בחריפות כה גדולה בענין זה, עד שכמעט ואי אפשר בכלל לומר ברבים לשון חריפה ונוראה כזו, על גודל הפגם שמבזים בית הכנסת. צריך לשנן לעצמנו כל פעם מחדש שבית הכנסת נועד לדבר בו אך ורק דיבורים של תורה תפלה, לדבר מהתכלית, זהו זה! כאשר מתבוננים, לדאבוננו, על מצבנו היום, הרי דבר זה ממש נדרך מתחת למדרס רגלינו, ממש דורכים על זה עם הרגלים! דורכים עם הרגלים!!! – – –

* * *

ילדים – ובית הכנסת

הדברים נאמרים ביחוד כאשר מתבוננים על הבאת הילדים לבית הכנסת. יש הורים שאין משגיחים כלל, רח"ל, על ילדיהם בבית הכנסת, היתכן כדבר הזה? הרי עיקר אהבת אב לבנים תלויה ועומדת בענין חינוך הבנים ליראת שמים!

יש אימרה מהבעל התניא: "כרחם אב על בנים" – פירושו, שהאבא קם לפנות בוקר ואומר פרק תהלים בשביל בנו!

קל וחומר הדברים אמורים, כשה' עוזר ויש לאבא בנים, והם גם יכולים כבר לענות אמן – אלף מם נון! ברוך ה'! זו מתנה מלמעלה! היתכן שלא אעשה כל אשר ביכולתי להחזיר נחת רוח למעלה?!

מה רוצה השי"ת ממני? שהילד הזה שנתן לי במתנה יגיד אמן! העבודה הזאת מוטלת אך ורק על האבא! למה שלא אחזיר את הנחת רוח הזה למעלה?! למה לא אעשה לו את הנחת רוח הזה?! וכי כל כך קשה הדבר הזה?!

כל אחד מאתנו שיחשוב לרגע מה הייתי עושה, איך הייתי נראה, אם הייתי עכשיו יושב לבדי, ערירי, בבית הכנסת, מבלי שיהיה לי את הזכות שיהיו איתי ילדים חלילה – רח"ל מהעונש הזה להיות ערירי, רח"ל – אבל הנה עכשיו אני יושב בבית הכנסת ויש לי את הזכות ואת האפשרות לשבת יחד עם בניי, למה שלא אחזיק אותם כרגע לידי ולהרגיל אותם לענות אמן ובכך אגרום נחת רוח לאבינו שבשמים?!

יש ילד שכבר מגיע לבית הכנסת, אבל, הוא עומד לו בחוץ ומשחק… והרבה פעמים הילד הזה מחסיר מעצמו זכויות גדולות של עניית אמן! הוא הרי בחוץ ולא עונה! ואפילו כשהוא ליד אביו, קורה הרבה פעמים שאביו אינו משגיח עליו לומר: אמן. אמן! היתכן?!

גם את זה תספר לה'!

למה זה קורה לנו? למה כך הם פני הדברים?! – הכל נלקח ונובע מהענין של חוסר התבודדות, וחוסר יישוב הדעת!

הכוונה הפשוטה של ההתבודדות והיישוב הדעת היא: "לספר לפניו כל לבו" – על כל דבר צריך לספר להשם יתברך. גם את הדבר הזה צריך לדבר לספר להשי"ת: רבונו של עולם! למה לא אחזיר לך את הנחת רוח? אתה הרי נתת לי ילדים והם ב"ה בריאים והולכים בדרך ישרה וטובה, למה לא אושיב אותם לידי בשעות התפלה בבית הכנסת על מנת שיענו אמן?!

אומרים בקינות של איכה: "זכרה זמן אשר נעשה ונשמע השיבו, ועתה ענות אמן לא אבו"… כך בקינות, בתחילתם, שאומרים בבוקר: "זכרה זמן אשר נעשה ונשמע השיבו – ועתה ענות אמן לא אבו"… – זהו חלק מהחורבן! הרי מבכים זאת באמירת הקינות על החורבן, ומזכירים את זה: "זכור שאמרנו נעשה ונשמע ועכשיו איננו רוצים לומר אמן"!

* * *

חובת האב כלפי בנו!

ברוך ה' התגלגל הדבר לדבר לשוחח מענין הזה, צריך קצת להתעמק יותר בדבר הזה, ולהרבות בדיבורים מזה, ולראות לתקן את הדבר. מחויבים מאוד לעשות הרבה השתדלות שהילד ישב לידך בזמן התפלות ולראות שעניית ה'אמן' שלו יהיה כל פעם יותר יפה ויותר בהידור…

על האב מוטל להשריש בבנו את ההרגשה, שבנו ירגיש שמחה עצומה כששומע שיוצא מפיו עניית ה'אמן'; על האב מוטל החובה להחדיר בחכמה לבנו, שיש נחת רוח גדולה מאוד לאבינו שבשמים על ידי כל אמן ואמן היוצא מפיו; על האב מוטלת המשימה, שבנו ירגיש בכנות, שמכל עניית 'אמן' נעשה שמחה גדולה למעלה; על ההורים מוטלת האחריות, שבניהם יבינו ויאמינו, שזה גם סגולה גדולה לאריכות ימים ושנים. סגולה גדולה להכל.

* * *

גם כאן – התבודדות!

ובכן, העצה הנפלאה של רבנו: יישוב הדעת, התבודדות, אמורה לטפל גם בעניין זה. כל הקובע לו מקום וזמן מידי יום ביומו לדבר ולשוחח ולספר כל לבו לפני השי"ת בשעת ההתבודדות, עליו לדעת שגם זה צריך להיות מוזכר בהתבודדות.

כמו כן בעניין הזהירות של נטילת ידים בבוקר בשעת הקימה, ונטילת ידיים כהלכה לפני האכילה,  כל הפרטים הללו וכן שאר כל הפרטים שכל אבא ואמא מחויבים בהן מחובת חינוך המוטלת עליהם, הכל ממש צריך לבוא מידי יום בחשבון הנפש שלהם בשעת ההתבודדות והיישוב הדעת, על כל פרטי הפרטים הללו נאמר הכתוב: "למה אירא בימי רע? – עוון עקבי יסובני"!

* * *

כך נהג רבי נתן!

רבי נתן היה ידוע כחולה מאוד בחולי מעיים, הוא סבל מזה הרבה שנים, והוא נפטר מחולי זה בן 65 שנה.

והנה, על אף חולשתו הגדולה מחולי זה (החולים בחולי זה צריכים יותר לנוח, כי בשעת המנוחה והשכיבה הכאב לא כל כך גדול), בפרט שר' נתן היה רגיל מאוד וזהיר מאוד בקימת חצות, והדבר חייב אותו להקדים שנתו מוקדם ככל האפשר, בפרט בחורף באוקראינה שזמן חצות ממש מוקדם מאוד, כאן בארץ ישראל זה בשעה 11.00 ושם, באוקראיינא, בחורף, זה עוד יותר מוקדם, ובכל זאת רבי נתן היה רגיל לחכות ולהמתין לילדיו – הוא היה ממתין שהבנים יבואו מהתלמוד-תורה, הוא אכל אתם יחד ארוחת ערב, בירך אתם, וקרא אתם יחד קריאת שמע.

המעשה הזה מאותו צדיק מחייב את כולנו! הצדיק הזה היה יכול לישון עוד שעתיים יותר, והוא היה צריך זאת לבריאותו, אבל עכשיו יש לו את הילדים! אני צריך, אני מחויב, מוטלת עלי החובה של חינוך! אני צריך לבריאותי לישון קצת יותר? – השי"ת יעזור לי שבקצת ובמעט שינה אהיה רגוע ובריא. וכל זה היא תוצאה של יישוב הדעת אמיתי.

המשנה באבות אומרת: "בטל רצונך מפני רצונו" – תבטל את הרצון שלך מפני, בשביל, רצוני. רצון השי"ת הוא שתעשה כך!

* * *

אל תזניחו את הילדים!

"עוון עקבי יסובני" – אנחנו עכשיו משוחחים ומדברים הרבה על החילול ד' הנורא שילדים משחקים מחוץ לבית הכנסת בשעות התפלה, בליל שבת, ובשבת בבוקר, בתוך הבית הכנסת כבר נמצאים בשעת עניית קדושה וברכו והם כלל לא נכנסים לומר קדושה וברכו. זה נראה כדבר קטן, אבל טעות הדבר, זה כלל לא דבר קטן, זה דבר גדול, דבר גדול מאוד! לענות אמן, קדושה, וברכו. אי אפשר לצייר כלל גודל מעלת העונה אותם בעולמות העליונים, חסר לנו רק קצת אמונה, שיהיה לנו את ההרגשה האמיתית איזה תענוג יש למעלה מכל עניית אמן, קדושה, וברכו, של תינוקות של בית רבן.

רבנו מביא בתורה נ"ו (ליקוטי מוהר"ן חלק א), שלכל אחד יש בחינת מלכות, הדרגה הראשונה של בחינת מלכות, ההתחלה, אומר שם רבנו, זה להיות שורר בביתו! זו הדרגא הראשונה של בינת מלכות שקיימת אצל כל אחד ואחד, להיות שורר בביתו! כך כותב רבנו בתורה "וביום הביכורים", תורה של שבועות: "כי יש בכל אחד בחי' מלכות, יש שהוא שורר בביתו" – המלכות הקטנה ביותר, הדרגה הראשונה של בחינת מלכות, הוא להיות שורר בביתו, ומה זה שורר בביתו? שיתבונן כל היום על קירות ביתו?! – ה'שורר בביתו' הכוונה שצריך כל אחד לראות שגם בניו הקטנים יקראו קריאת שמע שעל המיטה! שגם בניו הקטנים ידעו לברך ברכה הראויה לפני כל מאכל! שגם בניו הקטנים ידעו לענות אמן על כל ברכה, וכל זה גם בביתו, ובפרט בבית הכנסת בשעת התפלות – זה נקרא להיות כל איש שורר בביתו!

* * *

התחדשות בהתבודדות

בהתבודדות צריך גם התחדשות, ההתחדשות נקרא בזה שכל אחד יספר להשי"ת כל לבו בפרטי פרטיות, יש אחד שטוען: "אין לי מה לדבר בשעת ההתבודדות, אתמול כבר דיברתי?" – אבל אם אספר לפני השי"ת את כל סדר היום שלי, ומה שחסר לי, וכל מה שפגמתי ביום הזה, ואדע שגם בכל הנוגע לחינוך בניי עלי לספר ולשוח ביני לבין קוני. מדוע לא השגחתי על בני שיענה 'אמן'? כן, גם את זה אני צריך לספר לפני השי"ת, כי הרי צריך לקיים: "לספר לפניו כל לבו". כשנדע כל זאת, כבר יהיה הרבה מה לדבר, כבר לא יהיה לי מספיק זמן בהתבודדות לדבר על כל מה שארגיש שאני צריך לדבר!

רבנו קרא להתבודדות: "ישוב הדעת", כי זה מיישב את הדעת על כל פרטי הפרטים של כל סדר היום של האדם!

רבי נתן אמר: היכן שאני רואה איזשהו עוולה, או שלא היה לו כלל התבודדות, או שהיה לו רק מעט." בכל מקום שר' נתן ראה שיש חסרון או עוולה, ידע ששורשו לקוח מזה שלא היה שם כלל התבודדות, או שהיה על זה רק קצת התבודדות ויישוב הדעת.

ומכאן הקריאה: להרבות בכל יום ויום, בהתבודדות ויישוב הדעת, על כל פרט, על כל דבר, דבר קטן ודבר גדול, כי אין אנו יודעים מתן שכרן של מצוות, ובהרבות התבודדות ויישוב הדעת נשלים בוודאי כל חסרון.

 

גולשים התעניינו גם במאמרים הבאים:

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support